"חוק חינוך חינם סגר לי את הגן"

שיפצו את המקום מהיסוד והפכו אותו לממלכת הילדים. שרית תנא בחצר הגן | צילום: מירב אמיתי-כהן

בספטמבר הקרוב שרית תנא תישאר בבית, לראשונה מזה 42 שנים. הגננת המיתולוגית של רעננה שעל ברכיה התחנכו אינספור ילדים (כולל ילדיהם של אהוד ברק ושאול מופז, אגב) סוגרת החודש את הגן שלה כי כבר אין ביקוש לגן פרטי לגילאי 3-5 בעיר.
למה? בעיקר בגלל חוק חינוך חינם מגיל 3, המזוהה עם הישגי המחאה החברתית. השנה נרשמו 12 ילדים בלבד, לאחר שנים שלמדו פה תמיד 35 ילדים, וככה, אמר לה רואה החשבון, אי אפשר להמשיך.

"הגן הוא מפעל חיי"

הכניסה לרחוב בו שוכן הגן משרה שלווה ורוגע. עם פתיחת השער לחצר הגן המרווחת והמוצלת, בה פזורים עצים וצעצועים והמון פינות משחק שקטות, אפשר להבין מדוע הגן הזה תמיד היה מלא. שתי הסייעות מספרות שעצוב להן ומראות לי בגאווה את תמונות כל מחזורי הלימוד הממלאות קיר שלם.

ילדיהם של אהוד ברק ושאול מופז התחנכו פה. קיר התמונות של ילדי הגן מכל השנים | צילום: מירב אמיתי-כהן

עם שרית אני יושבת בחדר הספריה יוצא הדופן שמדפיו, מרצפה ועד תקרה, גאים לשאת עליהם 3,500 ספרים שנבחרו בקפידה אחד אחד כי "התכנים הם העיקר ולא איך שהספר נראה".

"הגן הזה הוא מפעל חיים. חיינו בו מבוקר ועד ערב", אומרת שרית בשקט ועיניה עצובות. "כשהגענו לפה היה רק גג וקירות וכל החצר היתה מוצפת ביוב ולכלוך. אבל דוביק בעלי ואני גילינו מיד את הפוטנציאל הטמון במקום. שינסנו מותניים, ניקינו וצבענו והפכנו את החורבה לממלכה". לרעננה הגיעה שרית אחרי שסיימה את המחזור הראשון לגננות ומורות של סמינר אורנים בצפון הארץ ולימדה מספר שנים בקרית שמונה, מעלות ובחיפה. אז החליטו בני הזוג לחזור לעיר הולדתו של דוביק ולטעת בה את ביתם.

"לדוביק יש ידי זהב ועד היום הוא נחשב ל'סב הגן'. הוא יצר פה את כל המתקנים והצעצועים, צבע ותיקן והביא את הלחמניות והחלב מהמכולת בשש בבוקר. הכל נעשה בעבודת יד ומעולם לא נכנסו לכאן פועלים. התחלנו בספטמבר 1970 עם שישה ילדים, ועם הזמן והביקוש הוספנו עוד חדר ועוד מבנה עד שהגענו ל-35 ילדים בגאווה גדולה".

התחילו בספטמבר 1970 עם שישה ילדים עד שהגיעו ל-35 ילדים בכל שנה. חצר הגן | צילום: מירב אמיתי-כהן

ההשקעה ניכרת בכל פינה. נכון, עגלת הקוביות מעץ כבר ישנה וגם תיאטרון הבובות הוא משהו שכבר לא נראה במקומותינו, אבל זה בדיוק סוד הקסם. את אחד הציורים העליזים שבחצר צייר לפני שלושים שנה ויותר איש תפאורה מהטלוויזיה החינוכית, שם עבד דוביק. את האופניים הוא אסף מגרוטאות ברחוב ושיפץ באהבה, שלא יחסר לאף אחד.

"פעם הילדים היו רגועים יותר"

הרבה שינויים חלו סביבה לאורך כל השנים הארוכות הללו אבל לשרית היו אידיאות חינוכיות על פיהן תמיד עבדה, כשאחת מהן היתה שיתוף ההורים בנעשה בגן.

"אצלי היה מקובל שהורה שמביא את הילד שלו בבוקר, יושב כמה שהוא יכול לשחק איתו באחד המשחקים הדידקטיים הרבים שיש פה. מי שממש לא התאפשר לו באמצע השבוע, עשה זאת ביום שישי בבוקר. חשוב היה לי שהורה יעביר זמן איכות עם הילד, יידע לתקשר איתו, תמיד גם הדרכתי אותם. ההורים והילדים ממש חיכו לזה, היה שיתוף פעולה והורה שלא מצא זמן הרגיש לא בסדר עם עצמו. הפרידה היתה מרגשת, עם חיבוק ונשיקה והבטחה ש'מחר גם נשחק'. היום אין מה לדבר, ההורים רוצים לברוח לעבודה ומצפים שצוות הגן כבר ידאג לילד וכל הדבר הבונה והיפה הזה נעלם. אבל לא התייאשתי וכשהבנתי שבבוקר אין זמן פתחתי את הגן כמשחקייה פעמיים בשבוע אחרי הצהריים אבל גם לזה לא היתה מספיק היענות. במשך השנים אספתי משחקים מכל העולם, אבל היום אין כבר אף אחד שישחק בהם והם ארוזים במחסן, מחכים למישהו שיגאל אותם מן השיממון".

במשך השנים אספה שרית צעצועים מכל העולם. פינת הבובות | צילום: מירב אמיתי-כהן

מה קרה להורות במשך שנים?
"אני חושבת שהדגש היום הוא על איך להתפרנס, ולכן קשה לשכנע הורה שיבוא מוקדם וישחק עם הילד שלו. כשאת רואה תכניות טלויזיה כמו אלו של אלון גל ומיכל דליות שמדריכים הורים, את מבינה לכמה עזרה והכוונה הם זקוקים היום כדי לגדל את הילדים שלהם. פעם היתה משמעת והציבו גבולות ואילו היום הכל מותר. כשאני רואה ילד שמרביץ להורה שלו בגן, מבחינתי מדובר בשבר גדול. אבל ככה זה כאשר הבילוי הוא ללכת לקניון, והחוסר בתכנים ובערכים יוצר ריקנות עמוקה".

גם הילדים של היום, כמאמר המשורר, הם לא הילדים של פעם. "הילדים שהתחנכו פה היו הרבה יותר רגועים. היום יש הרבה יותר אלימות, אולי בגלל החשיפה לתכנים פרובלמטיים בטלוויזיה ובמחשב שגורמת להוצאת המון אגרסיות בין הילדים. בזמנו היה לי פה שק אגרוף למטרה הזו וגם הרבה זוגות אופניים וכולם היו בתנועה. ככה הכעסים תועלו למקום הנכון, לפיזיות בריאה ולא למכות".

ביקשה מההורים לשחק קצת עם הילדים לפני שהם ממשיכים לעבודה. קיר הציורים | צילום: מירב אמיתי-כהן

גם מערכת החינוך בארץ עברה לא מעט שינויים.
"פעם כולם למדו את התכנית ככתבה וכלשונה גם בבתי הספר וגם בגני הילדים. היום יש סגנונות חינוך שונים, התכנים אינם מוגדרים מספיק והבלבול רב. רוב הגנים לא בפיקוח ומלמדים את הילדים מה שהגננות מוצאות לנכון. מגיעים אליי כיום בני 3 ו-4 ברמה של גיל שנתיים. בחלק מהמקרים הם נשארו בבית עד גיל מאוחר וההורים לא ידעו מה ללמד. רבים מהם לא עבדו מעולם עם דבק, לא מסוגלים לאחוז במספריים ואין להם מושג מה עושים בפלסטלינה".

"ילדים בגיל 3 צריכים יחס אישי"

שרית כבר צופה את הריקושטים שיהיו עם יישום החוק החדש, אם ההיערכות אליו לא תשתפר משמעותית. "עד שלא יורידו את מספר הילדים בכיתה למקסימום של 20 תוך הוספת סייעות, יהיו הרבה שילכו לאיבוד ויסבלו. לבוא מגן קטן למקום הומה ילדים עם סדר יום שונה, זה מספיק טראומטי. חשוב לזכור שהם קטנטנים והמערכת, כפי שהיא נראית כרגע, לא ערוכה לטפל בהם. ילדים בגיל 3 צריכים יחס אישי, חיבוק ונשיקה, הקניית שפה וגמילה, והם לא יכולים לקבל זאת עם גננת וסייעת אחת. אם אין מספיק הכוונה ותשומת לב יש שעמום ואלימות בגן, וחבל לי שזה הרושם הראשוני שהילד יקבל ממערכת החינוך בה הוא עומד לבלות עוד שנים רבות".

במתכונת הנוכחית של הגנים העירוניים ילדים רבים ילכו לאיבוד. שרית תנא | צילום: מירב אמיתי-כהן

השנה קיבלה פנייה ממחלקת החינוך בעיריית רעננה להפוך לגן עירייה אבל כמה חישובים פשוטים הבהירו לה שלא מדובר בשינוי כלכלי נבון. "רצו לשלם לי 600 שקל עבור כל ילד, כשמותר לי לגבות מההורים רק על שעות הצהריים, החל מ-14:00. מאחר ולא היו מספיק ילדים שיישארו לצהרון הבנתי שלא יישאר לי גרוש אחרי קיזוז ההוצאות וירדתי מההצעה. בגנים כמו אלו אי אפשר להתעשר. המחיר שגביתי מההורים תמיד היה ממוצע ולא גבוה, כאשר כל הסכום שולם להוצאות תחזוקת הגן הגבוהות כמו חשמל, ארנונה, מים. ההבטחה של גני עירייה חינם מגיל שלוש כבשה את ההורים. כשראיתי שרק 12 ילדים נרשמו לשנה הבאה ולא אוכל לשלם לגננת וסייעת, לא רציתי להיאבק על משהו שאין לו עתיד, וזהו, סוגרים את הגן. בשנה הבאה הוא יושכר וכל מה שהיה פה יישאר בתמונות, בזכרונות ובעיקר אצל הילדים שגדלו פה".

>> לא התקבלתם לגן עירוני? תערערו!