כשיהונתן נולד, עוד לפני שפקח את עיניו, הוא הוציא לי לשון, ואז הבנתי שזה כנראה באמת המשך הקולקציה שלי, ובגלל שהייתה לו לשון בצורת לב אי אפשר היה שלא להתאהב בו ממבט לשון. מיד אחר כך, כמו כל אימא חננה מתחילה, הלכתי לכל שיעורי ההנקה באיכילוב אבל משום מה מעולם לא באמת הצלחתי לעשות את זה כמו שצריך. כמובן שהאשמתי את עצמי ובשלב מסוים פשוט הרמתי ידיים (או שדיים), ועברתי לבקבוק.
כשהיינו בטיפת חלב, הוא תמיד היה תינוק מצטיין, חורך את האחוזונים הכי שווים ומראה לכולם מאיפה משתין היהונתן בלי להתבייש, אבל אף אחד לא שם לב שיש לילד לשון בצורת לב, ולכן גם אני בעצמי לא חשדתי שמשהו לא בסדר. היחידה שהתעקשה הייתה המטפלת שלו שאמרה לי שנראה לה שהלשון שלו קשורה וזה לא כשורה. אמרתי לה: מה הקשר לשון קשורה? והיא אמרה שזה גנטי וניתן לטיפול אז שאשאל רופא.
בבדיקת הרופא בטיפת חלב, אחרי 365 ימי יהונתן בעולם, אכן שאלתי. הרופא הסתכל לרגע ואמר שזה כלום ובטח יסתדר מעצמו. כעבור 365 ימים נוספים - זה לא הסתדר מעצמו. למעשה זה רק החמיר. פתאום הבחנו שהילד לא מבטא את האות ל', ושהלשון מפריעה לו לאכול כל מיני דברים. אז נכנסתי לאינטרנט, גלשתי וחטפתי היסטריה קלה שהובילה אותי לפגישה אצל מומחה כדי להבין האם לחתוך או לא לחתוך?
מסתבר שללשון קשורה יש מנעד רחב ורק במקרים קיצוניים במיוחד ממליצים לחתוך אותה. תיארתי לעצמי שיהיה בסדר כי מה הסיכוי למקרה קיצוני בבית רגוע כמו שלי? אחרי שיהונתן הפך את הקליניקה ולא השאיר מזרק אחד זקוף, הרופאה קבעה נחרצות שחייבים לחתוך כי זה ממש קשור אצלו. יונצ'וק שמהרגע הראשון הריח שמשהו לא בסדר ושכל קשר בין גן שעשועים לחדרים בצבע ירוק-לבן הוא מקרי בהחלט, אמר לרופאה שהוא לא אוהב אותה ורוצה הביתה. רק מהמחשבה שנצטרך לחזור לשם לעשות לו את הניתוח, רציתי להשאיר את עצמי לאשפוז.
יום לפני הניתוח, התקשרו מבית החולים להדריך אותי איך עושים, מה עושים ואיך להכניס את הילד שלי לצום. חשבתי לעצמי שאני מסכימה לניתוח, אבל להגיד לילד שלי שאסור לאכול? השתגעתם?
אז גם קלטתי איך אני הופכת לאימא שלי. אמרתי ליונצוק "עזוב מאמי, אוכל זה לחלשים". איכשהו הצלחנו להתגלגל לבית החולים, אני, אבא שלו, סבתא תותי, והמיועד. כמובן שתפרתי סיפור כיסוי שביום הניתוח יש חופש מהגן וכולנו הולכים ביחד לבית גדול ומגניב ונעשה שם טיפול. הסברתי לו שככה זה בעולם שלנו, לפעמים עושים טיפול כדי להרגיש יותר טוב, והיום - כל אחד יעשה טיפול בתורו, אבל יונצ'וק יעשה אחרון - מה שכמובן דרבן אותו לצרוח שהוא נכנס ראשון לניתוח ויהי מה! כן! ניתוח זה כיף ...ברור.
כבר בתור לניתוח הוא התחיל לקלוט שהחיים קצת פחות יפים ממה שאימא סיפרה לו. מה שעזר לו להבין את זה היו צרחות הילדים שנשמעו מעבר לדלת. כשהביאו לנו טפסים עם הרבה מילים כדי שנשתכנע לחתום על הסכמה להרדמה מלאה, פתאום התעוררו בי כל החרטות. מה אני צריכה לקחת סיכון על החיים שלו בשביל שיגיד ל'? הרי אני מעדיפה לנצור את לשוני לנצח מאשר שיקרה לו משהו בניתוח המטופש הזה. מצד שני הקושי בדיבור, הרוק, והילדים שיצחקו עליו בלי רחמים בהמשך - הוא לא יסלח לי על זה ובצדק. בסוף, אחרי 13 שעות צום של כולנו עם הלשון בחוץ חתמתי על הסכמה להרדמה.
הגיע זמן לשון
נכנסנו לחדר הניתוח, את אבא שלו הוציאו כי לא היו מספיק מיטות בחדר, והם קלטו את ההיסטריה על פניו. יונצ'וק לא אהב את הרעיון הזה ואת החדר הזה ואת האנשים הירוקים האלה. הם שמו לו מסיכת חמצן על הפנים, הביאו לו בלון וביקשו ממנו לנפח אותו, הוא קלט ישר שזה לא בלון אמיתי וזה לא מסיכה של פורים והתחיל לצעוק. למזלי, הצעקה נחלשה ברגע והוא נרדם כמו מלך. אם זה לא היה קורה כך, לא הייתי עומדת בזה, החיים והמוות ביד הפאקינג לשון עכשיו. אני יודעת שזה נשמע דרמטי אבל ככה הרגשתי כשספרתי כל שניה ושניה בחוץ.
חיבקתי אותו ולא עזבתי עד שהגענו הביתה, אמרו לי לתת אקמולי לכאבים (לי או לו? חשבתי לעצמי) ושלא אבהל אם יירד דם ואם לא יהיה לו תיאבון. "תודה, הרגעתם אותי", אבל כעבור שעה כשהתמקמנו מול דורה ודייגו, הוא אמר לי שהוא רוצה אייס קרים. הוא טרף אותה עד כלות כאילו חטפני השועל אורב לו בפינה וכאילו שלא התעורר מעולם מהרדמה מלאה. סופסוף נשמתי לרווחה. הלשון הותרה, המתח ירד ועכשיו רק נותר לי להזהיר אימהות אחרות שנתקלו כמוני ברופאים אדישים או עייפים בדרך: שימו לב לילדים שלכם, רק אתם יודעים מה הם צריכים, אז אם זה עומד לכם על קצה הלשון, אל תתביישו להגיד.