זה התחיל דווקא ביום לא בהיר אחד, בשבוע שעבר, התעוררנו בבוקר לאט לאט. טוב, על מי אני עובדת? נחתה לי רגל על הפרצוף בשש בבוקר, חיבקתי את העולל המהולל ולקחתי אותו לסלון (למרות שדווקא התאים לי שהרגל השנייה תנחת גם על אבא שלו). יונצ'וק הקטן החליט שדווקא בשש בבוקר, מתחשק לו סיפור. ברור, הרי אין כמו סיפור טוב בשביל להתעורר.
"איזה ספר אתה רוצה יהונתן?", שאלתי מתוך שינה. בלי למצמץ הוא אמר "בייגלה!", רץ לחדר שלו וחזר עם הספר. נשכבנו על המיטה הקטנה שלו בסלון והתחלתי להקריא לו: "בייגלה היה כלב ארוך ארוך...". אבל משהו שם לא מצא חן בעיניו. הוא עצר אותי ואמר: "אמא, זה לא בייגלה! זה זהובה!".
"יונצ'וק, זהובה זה הביצ'ית הקטנה שלא שמה עליו", השבתי.
"לא אמא! זהובה זו הכלבה הארוכה ובייגלה זה כלב קצר", התעקש. בהתחשב בעובדה שאת 100 הלילות האחרונים בילינו בלקרוא את הספר הזה, הבנתי שהוא זומם משהו. החלטתי לעבור לספר אחר, הספר של הצבעים שהוא ממש אוהב. "ומי יודע מה הצבע של השמש?", שאלתי מתוך הספר.
"ירוק! ירוק!", השיב. אל תטעו, מדובר בילד-טמבור חולה צבעים שכבר שנה מדקלם אותם על כל גווניהם. בדקתי שוב: "יונצ'וק, מה הצבע של הים?". הוא חייך ואמר "צהוב!".
פה התחלתי קצת להילחץ, כי אמנם מדובר ביהונתן דור 3.0 אבל לא יכול להיות שהוא כבר עובד על אמא שלו. בדקתי לו חום, ניסיתי להיזכר אם קיבל מכה, אבל לא מצאתי שום סימן.
פה חשדתי
כשהגענו לגן הגננת החמודה קיבלה אותנו בחיוך: "בוקר טוב יונצ'וק, איפה הנשיקה שלי?". אלא שהעולל הקטן החליט למרוד גם בה: "לילה טוב, ואין לי נשיקה, אין!". גם לחברים הוא החליט לעשות קצת פוזות. כשהם רצו אליו וקראו לו לבוא לשחק איתם, הוא הסתכל עליהם ואמר: "אתם לא חברים שלי!". הם לקחו את זה קצת קשה, אז הסברתי לגננת שהוא קם קצת הפוך הבוקר ושתשים עליו עין. או שבע.
כשאספתי אותו מהגן, הוא בא לחבק אותי כרגיל, אז קצת נרגעתי. הנה הילד שלי חזר לעצמו, חשבתי לעצמי. בדרך הביתה הצעתי לו שוקולד תות (תות זה בריא, לא?) כי ידעתי שאין מצב שיסרב, זה הממתק האהוב עליו. ליהונתן היתה הפתעה בשבילי. "לא רוצה שוקולד תות, איכסה! רוצה רק שוקולד לבן!".
מה? איפה טעיתי? מאיפה לעזאזל הילד שלי הגיע לשוקולד לבן? יש מצב שהחליפו לי אותו בלילה? זה כבר היה ממש חשוד. החלטתי שבמקום להיות לחוצה לבד עדיף להלחיץ את כולם והודעתי לאבא שלו שהילד קצת השתגע. הוא כמובן השיב שדווקא נראה לו שהילד בסדר גמור ואמא שלו התחרפנה. ברור.
זה המשיך גם בבית: השוקו האהוב נזנח והוחלף בתה, החביתה המקושקשת הפכה לביצה קשה, יובל המבולבל ננטש לטובת מיכל הקטנה, האמבטיה שהוא כל כך מחכה לה הפכה למלחמת התשה ונגמרה במקלחת צבאית קצרה מלווה בצרחות ובאמא רטובה, הפיג'מהמה לא באה בחשבון ומהיום ישנים רק בסלון.
כשכבר הייתי ממש על הקצה, אבא שלו הגיע, נעמד עם חיוך בדלת, הוריד את התיק ואמר: "שלום יהונתן, איפה החיבוק שהבטחת לאבא כל יום אחרי העבודה?". אני תקעתי לו מבט של: "תשכח מזה, לבן שלך הייתה קפיצת גדילה היום ישר לגיל ההתבגרות". אבל יונצ'וק, בלי להסס, רץ לאבא שלו ונתן לו חיבוק גדול. הוא כמובן לא שכח לתקוע לי איזה חיוך ממזרי. גם אבא שלו.
"תקשיב, הוא כל היום משחק איתי בההיפך", אמרתי לאבוש. "כל מה שאני שואלת הוא עונה הפוך, כל מה שאני מבקשת ממנו הוא לא מסכים, וכל מה שהוא אוהב הוא שונא פתאום".
אבא שלו צחק ואמר בחיוך מנצח: "נו, מה את מתרגשת? זה בסדר, הילד פשוט עושה לך דווקא".
ואז, בשנייה אחת, כמו התגלות משמיים, ראיתי אותו עומד מחובק עם הילד ונזכרתי שהם חולקים גנים. איך לא חשבתי על זה קודם? הרי מדובר בדווקאיסט מספר אחת בארץ! לא ידעתי שזה עובר בתורשה.
נשמתי לרווחה ואמרתי לעצמי "טוב, לפחות יש לי ניסיון רב שנים עם התופעה ואני יודעת בדיוק איך נלחמים במחלת הדווקא! עושים דווקא בחזרה!". אז הלכתי לסלון ואמרתי ליהונתן שהיום הוא לא יישן בחדר שלו. הוא הסתכל עליי, זייף בכי ואמר: "אני כן אישן!".
"אתה לא!", השבתי בנחרצות.
"למה?", הוא התעניין.
"דווקא!", עניתי בהנאה.
יונצ'וק תפס את החיתולי שלו וטס על 200 קמ"ש אל תוך המיטה שלו. כשבאתי לחדר אמרתי לו "אמא לא תקרא סיפור!". הוא כמובן השיב "אמא תקרא!". נשכבתי לידו ופתחתי את הספר בייגלה. עוד לפני שהספיק להגיד שטוחים, אמרתי לו "זהובה הייתה כלב ארוך ארוך". הוא צחק ואמר: "אמא, בייגלה כלב ארוך לא זהובה!".
"מה פתאום, זהובה היא כלב ארוך ארוך שאוהב את בייגלה הכלב הקצר", המשכתי באותו קו.
"אמא, את לא יודעת כלום!".
חייכתי וחיבקתי אותו, הנה סופסוף הילד שלי חזר אליי. יונצ'וק חיבק אותי בחזרה ואמר לי בפעם הראשונה: "אמא, אני אוהב אותך".
במאית שנייה שכחתי את כל היום המאתגר שעברנו ביחד והרגשתי כמו ילדה בת 14 שמישהו נתן לה נשיקה בפעם הראשונה. אמרתי לו: "מאמי, גם אמא אוהבת אותך הכי בעולם", ופתאום זה דווקא מצא חן בעיניי כל הקטע הזה של הדווקא.