כל ילד משחק בסירים, לא?
אחרי ניסיונות כושלים להחזיר אותו למיטה, הבנתי שאין מה להילחם בזה כי זה לא יעזור, הילד מאוהב. אז הפכתי את העניין למשחק – אני שמה אותו במיטה ואז קורצת לו ומחכה שיופיע בסלון. אמרתי לעצמי: "נו, טוב, אז הילד מתעניין באוכל. זה נורמלי לגמרי, לא? אז מה אם הילד אוהב לראות אנשים משחקים בכלים וסירים? תכלס, זה מה שהוא עושה עם החברים שלו בגן". אלא שאז שמתי לב שהדבר שהכי מעניין אותו זה מה יוצא בסוף. הוא ממש מחכה במתח רק לרגע הזה. אז החלטתי למנף את העניין.
בשבוע שעבר נודע לי שפסטיבל הבישול הצרפתי נוחת בתל אביב, מה שאומר שיגיעו כל מיני שפים עם שמות ארוכים ומבטא צרפתי ויבשלו כל מיני מנות מיניאטוריות יפות עם שמות פלצניים. גם אבא של יהונתן חובב קולינריה, ואני חשבתי לעצמי שזה יכול להיות בילוי משפחתי נחמד. ברור שהתעלמתי לחלוטין מהפרט הקטן שזאת מסעדת גורמה ואיך לעזאזל נשרוד שם ארוחת ערב עם ילד דעתן ושובב.
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
בטור הקודם של עינת: "מצאתי את הדרך להינות בחופשה עם ילד"
סלמון וקוביות בטטה: איך מכינים גורמה לפעוטות?
מה ילדים חייבים לאכול כדי להתפתח באופן בריא?
ארזתי חצי בית, וכמובן מלא אוכל בשביל יהונתן (למרות שאמא תמיד אמרה לי שאסור להביא אוכל למסעדה. אבל היי, מתי בפעם האחרונה ראיתם תינוק אוכל מנות גורמה שזכו בכוכבי מישלן?). אז התחפשנו לאנשים תרבותיים, הלבשנו אותו בחליפת אוליגרך שישתלב בנוף, לקחנו את הסינר של האיומים שיתנהגו אליו בכבוד ויצאנו לדרך.
הגענו למסעדת שילה, שם התארח שף צרפתי שזכה בשני כוכבי מישלן אבל לא זכה בזה שאזכור את שמו. סליחה. המארחת המתוקתקת בכניסה שאלה בחיוך אוטומטי: כמה אתם? "שלושה", השבתי. לקח לה עשר שניות בערך להבחין באוליגרך הקטן. היא הרימה גבה מעוצבת ואמרה בחיוך מתנשא: :אתם יודעים שהערב זו ארוחת טעימות מיוחדת של שף קרואסון שהוטס במיוחד לכאן לרגל שבוע הבישול הצרפתי?".
אמרנו לה: "ברור, אחרת לא היינו מביאים את יהונתן. פחות מכוכב מישלן הוא לא נוגע". היא שתקה יפה והובילה אותנו לשולחן שלנו. כמובן שהם לא היו ערוכים לזה שיופיע מבקר מסעדות עם 18 חודשי ניסיון בלבד עם התמחות עיקרית בדייסה ופתיתים, וגם השולחן לא ממש היה ערוך ליהונתן. אבל בסוף הסתדרנו.
כשהתיישבנו, חבורה של מעונבים עם חליפות גורמה ונשים מוזהבות זרקו חיוכים אל עבר השולחן שלנו והתלחששו ביניהם. גם זוג יפנים מהשולחן השכן לטשו עיניים מטרידות אל עבר יהונתן כאילו חשבו לרגע שהוא אחת המנות המוגשות. אז מהר הלבשתי לו את הסינר של האיומים, כי מישלן מישלן, אבל עד הגורמה שלי.
אחרי קרבות סכינים בשולחן (יהונתן גילה שהעולם לא מורכב מסכו"ם מפלסטיק) שבירת כוס יין (יש ביטוח לארוחה במסעדה עם ילדים?!) ושדרוג הכיסא לכס מלוכה עם כריות ריפוד, הקולינר הקטן התמקם והמנות התחילו לזרום.
קינוח? לא בשבילי
המלצרית החמודה הביאה את מנת הגורמה הראשונה. הלוואי שהייתי זוכרת מה היא הייתה אבל הייתי עסוקה בלהתפלל שהוא יאהב אותה ולא יהפוך שולחנות. הדייסה כבר הייתה טעונה אצלי ביד מוכנה ליירוט, אבל יהונתן התקרב למנה ההזויה, בהה, מישש, גישש, רשרש, תקע את מזלג הספיידרמן שלו ו...דחף הכל לפה. פה התפללתי את תפילת "ונעכל", כי אני יודעת שהוא קשוח ועם כל הכבוד לזה שהוא אוהב מאסטר שף, הוא עוד לא טעם אוכל כזה בחיים שלו (אגב, גם אני לא). אחרי 10 שניות שנמשכו כמו הפסקת פרסומות רגע לפני הכרזת הזוכה בגמר, חיוך קטן נראה מכיוונו של הגמד והוא אמר את מילת הקסם: "עוד!".
אנחת הרווחה שלי נשמעה עד פריז והמשכנו בארוחה. המלצרית החמודה באה לבדוק כל הזמן שהכוכב הקטן של מישלן מרוצה, אלא שהוא בעיקר היה מרוצה מתשומת הלב שכולם נתנו לו (אבל גם קצת מהאוכל).
לקראת סוף הארוחה כבר נכנסו לזמן שאול עם יהונתן - השעה 20:30, הוא עוד לא במיטה ולא יום רביעי או שבת היום, מה שאומר שזה השלב בו המבקר הקטן עלול בכל רגע להאיץ מאפס למאה ולהפוך מילד חמוד בחליפה לסירנה שתחריש את כל המסעדה. עם או בלי כוכבים.
ואז הגיע הקינוח. יהונתן בחן אותו מכף ועד מזלג ובמבט קשוח דחף את הצלחת ואמר "לא רוצה". אבא שלו ניסה לפתות אותו: "אבל יונצ'וק, זה מנה שהשף קיבל עליה שני כוכבי מישלן! אתה חייב לטעום!". אלא שמבחינתו כרגע יש רק כוכב אחד בעולם והוא לא דובר צרפתית. סורי, אבל הוא ממש לא מעוניין בקינוח הזה.
שנייה לפני שהצפירה התחילה, הספקנו לברוח מהמסעדה ולהשאיר את המלצרית המומה למראה הקינוח המפואר שנותר שלם. מעניין מה היא תגיד לשף הצרפתי שילד בן שנה וחצי החזיר לו מנה?!