אז השבוע בלו"ז של בר כוכבא הגיבור שלי - חגיגת ל"ג בעומר ראשון. זה אומר שכבר שבועיים אני שומעת בבית שירי חג משונים שלא זכור לי שהעלו עשן במדורות שלי, יהונתן מפתח פירומניה קלה בכל פעם שמצת נדלקת בסביבה והדרישה לאכול תפוחי אדמה בשיאה. בסדר עד כאן. אבל לפני כמה ימים הגננת הודיעה באושר על מדורת ל"ג בעומר לכל ילדי הגן ושזירת הפשע נקבעה לכיכר המדינה. לפחות זה קל"ב. היא גם צרפה רשימה של מה צריך להביא ושכל אחד ירשום את שמו ליד. כמו אמא טובה, מיד ניסיתי להיזכר מה הדבר שאמא שלי הכי שנאה להביא לאירועים האלה, הכל כדי לא ליפול דור שני לאותה טעות. תפוחי אדמה – זה כבד מדי, ביצים קשות – זה קשה מדי, מפיות - זה פדיחה כי זה חסכוני מדי, ואז נתקלתי בחצאי פיתות עם חומוס ומלפפון. בינגו. את זה אני יכולה להכין מינימום כמו מאסטר שף. מה הבעיה? אני אלופה בלחצות פיתות, לקנות חומוס ולתקוע מלפפון. אז הלכתי על זה.
נס ל"ג בעומר
כבר ביום רביעי בערב, הערב שלפני הדלקת המשואה של הגן וערב הפתיחה של האח הגדול, אבא של יהונתן הביא פיתות מכל הסוגים, הגדלים והטעמים (לא אמרת לי איזה!), מלפפונים בכמויות שלא היו מביישות את הספארי (לא אמרת לי כמה!) וחומוס כמובן (מה, ילדים לא אוהבים אבו-חאסן?)
תכננתי איך עם כל כניסה של דייר חדש לבית האח הגדול אני מכניסה את המלפפון לפיתה ועד ה"שימו לב, דיירי האח הגדול 6, אתם בשידור חי" המשימה תושלם בהצלחה. אבל אז אמא שלי התקשרה והייתה חייבת להגיד משהו ששכחתי: "מה פתאום פיתות עם חומוס ב-11 בלילה?! השתגעת? זה חייב להיות טרי כדי שהחומוס לא יצהיב והפיתות חייבות להיות טריות וחמות – זה ילדים קטנים! למה את חושבת שתמיד הלכתי על השתייה קלה? כי זה הכי קל!".
איך שכחתי את הפרט השולי הזה, באמת זה היה חשוד שאף אמא לא תפסה את המשבצת הזאת. אחרי התייעצות קלה עם אבא של יהונתן, שכמובן הסכים עם אמא שלי בעיקר עם הקטע של "יא אהבלה", דחפתי את הכל למקרר והבנתי שצריך לתכנן מסלול מחדש. זה אומר שאני הולכת לעבודה, בהפסקת הצהריים טסה להביא פיתות חמות, חומוס חדש ומלפפונים (מאיפה לעזאזל? זה רמת החייל!) מסתערת על המטבחון, מסנג'רת שתי חברות ומתחילה לתקתק פיתות כאילו אין מחר. בשנייה שאני מסיימת ואורזת את הפיתות (איך?), אני עולה על האופנוע ודוהרת אל עבר השקיעה, טוב נו, אל עבר הגן של יהונתן לפני שהוא נסגר, מעמיסה אותו על יד ימין, את הפיתות ביד שמאל, את התיק שלו על הגב, את התיק שלי על התיק שלו ועוצרת מונית שתסכים לקחת אותנו למדורה. חלפה במוחי המחשבה שתישרפו כולכם באותו רגע, אבל זה רק בגלל אווירת החג, נשבעת.
האמת? זה בערך מה שהיה. למזלי, אנשים טובים מהמטבח בעבודה עזרו לי לעמוד במשימה - לקצוץ, לחתוך, למרוח, לעטוף ולארוז. נס ל"ג בעומר קרה - הצלחתי להגיע למדורה בזמן עם 50 פיתות שלא התרסקו ועם יהונתן שאין לו מושג מה עברתי בשבילו.
מי רוצה פיתות?
המדורה הייתה שמחה. כל החברים מהגן היו, גם כל ההורים, היו קרשים, היו מחצלות, היו הפעלות, הייתה מוסיקה, היו תפוחי אממה (ע"ש יהונתן) לוהטים באוויר ויהונתן היה נראה מאושר מכל הסיפור. גם אנחנו נהנינו לראות את הילדים בזמן אמת, בהפעלות ובשירים, ותכלס על מי אני עובדת? אחלה הזדמנות לרכל, להריץ את הילדים קצת בחוץ ולאכול משהו טעים. ממש חגיגת ל"ג בעומר כמו בספרים (פתאום נזכרתי שהיינו שורפים את המחברות בכל שנה. תגידו שזה לא רק אני פליז).
ברגע האמת פרשתי בגאווה על השולחן את הפיתות היקרות שלי והתחלתי להציע לילדים החמודים לאכול (משהו בסגנון בואו לממולדת של אביה ואף אחד לא מתייחס). אבל מסתבר שתפוח אדמה ובמבה ותפוצ'יפס ומרמשלו על האש קצת יותר מרתקים אותם מפיתה-חומוס-ומלפפון. קצת אכזב אותי, אני מודה, אחרי מסע הכומתה שעברתי איתן. אבל אל דאגה, בסוף המדורה אף אחת מהפיתות הגיבורות שלי לא נותרה בצלחת. ההורים היו ממש מרוצים וכיסחו להם את הצורה (וגם אני).
כנראה שזה תמיד ככה - אנחנו חושבים שאנחנו עושים משהו בשביל לשמח את הילדים שלנו אבל בסוף אנחנו אלה שנהנים. שיהיה חג בעומר שמח לכולכם, ואם מישהו גר באיזור יהודה מכבי ובא לו איזה פיתה עם חומוס ומלפפון אז יש לי כמות מסחרית במקרר – לפחות עד החג הבא.
בטור הקודם: 10 תירוצים נפוצים של אבות