במקרה שלי, לחפש צימר לסופ"ש זה בערך כמו לחפש דירה, כל כך הרבה פרמטרים, תמונות, הגזמות, אטרקציות, פיתויים, ועדיין, עם כל המבחר המטורף, בסוף יש רק איזה שניים שנראים לי בכיוון. בעיקר כשהפעם לא מדובר באיזה צימר קסום רומנטי לזוג, אלא בצימר משפחתי. משום מה קיבלתי את ההרגשה, לפחות ממה שראיתי, שאנשים חושבים שאם אתה מזמין צימר לכל המשפחה - אז אתה כבר לא מחפש פינוקים בשבילך. אני לא מבינה למה. אז נכון, יש לנו ילד מקסים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים ליהנות בין תשע לשש בבוקר כשהמפקד מתעורר.
ואז זה היכה בי. באיזה סרט כושל אני חיה? הם צודקים. גם אם אבחר את הצימר הכי מדהים בעולם עם מרפסת לירח, ג'קוזי על התקרה ומיטה שמגישה ארוחת בוקר, כל היופי הזה ייעלם כלא היה ברגע שאדע שיש לי מסדר יהונתן בשש בבוקר. עם כל האהבה לג'וני הקטן, קשה ליהנות מחופשה ולנוח כמו שצריך כשיש לך נינג'ה שמתחילה לתזז אותך מצאת החמה עד צאת הפיג'מהמה. אז מה הפתרון בעצם? מה כולם עושים? לקחת אותו איתנו ולחזור הורים "טובים" אך קצת מתוסכלים? לוותר על חופשות בכלל? לחכות 10 שנים שיגדל? או שאולי פשוט... נזמין גם את סבא וסבתא? היי, זה יום המשפחה וגם הם משפחה. הם לא היו בצימר לפחות 40 שנה אז הם בטוח ייהנו, אנחנו נוכל אשכרה לנוח קצת ויהונתן ישגע את כולם – מצב של ווין ווין מושלם!
את צהלות השמחה מהסבתא בנהריה שמענו עד תל אביב, זה כבר עשה לי טוב על הלב. מגיע להם, והאמת שגם מגיע ליהונתן - הוא נורא אוהב אותם ובגלל המרחק יוצא לו לראות אותם פחות. חוץ מזה, לסבא ולסבתא האלה יש אנרגיות שלא היו לי גם בגיל 16 וזה בדיוק מה שהנינג'ה צריך עכשיו.
ג'קוזי עם נוף מושלם לטלוויזיה
בלי לשים לב יצאנו לחופשה משפחתית ראשונה לתפארת מדינת ישראל: אבא, אמא, סבא, סבתא והנסיך. זה התחיל בסיור קל בבית של סבא וסבתא וארוחת צהריים (כמובן, רק שהילד לא ירעב), משם המשכנו למתחם הצימרים במושב גורן. בהתחלה הנסיך ניסה את הבריכה המחוממת, אבל היא לא עשתה עליו רושם אז הוא ביקש העברה מיידית לג'קוזי, ושם הוא הגיע אל המנוחה והנחלה, וכאילו זה לא הספיק לו – מול הג'קוזי המטורף במרפסת של הצימר שמו לו טלוויזיה ענקית עם הופ ילדות ישראלית. זהו, מבחינתו, מכאן זה רק יכול לרדת.
אחרי און אנד אוף בג'קוזי וארוחות ביניים (כמובן, שחס וחלילה הילד לא יגווע) ואחרי שניצלנו את הזמן למפלטי מנוחה קצרים בלי שהנסיך ישים לב, יצאנו לאכול במסעדה.
בהתחלה חששתי כי הזמנו מקום במסעדה רומנית אותנטית, אבל אז נזכרתי בחצי הרומני של יהונתן, או יותר נכון כל המסעדה נזכרה כשהם ראו תינוק תוקע קבב, מאמאליגה, כרוב כבוש, איקרה, תפוחי אדמה, סלט חצילים ועוד מבקש תוספות.
כשיצאנו מהמסעדה התחלנו להרגיש סימני כניעה אצל יהונתן - קצת גלגולי עיניים, מצמוץ קטן. כמובן שגם את הארוחה תזמנו לפי הלו"ז שלו ויצאנו משם בשמונה ורבע בדיוק כדי שיהיה במיטה בשמונה וחצי כמו שהוא רגיל. אין כמו לא לשלוט בחיים שלך יותר.
כשהגענו חזרה לצימרים, פתאום, כמו מתוך חלום סבתא שוש אמרה את מילת הקסם: "למה שלא יישן אתנו בצימר?". שאני אתנגד לכזה דבר? זה לא יפה, סבתא מבקשת ואני הרי ישנה איתו כל יום. אז אהיה חמודה ואוותר לה: "טוב, אם זה חשוב לך אז בסדר". מרגע לרגע, הרעיון הזה של חופשה משפחתית מורחבת הולך ומשתפר. תוך שישים שניות יהונתן שקע עמוק למסיבת פיג'מות עם סבתא שוש וסבא חיים, ואנחנו כבר היינו בדרך למסיבה אחרת - עמוק בג'קוזי המדהים במרפסת עם בקבוק יין, סיגריה וטלפון למקרה שהאשליה תתנפץ.
וואו. איזה כיף זה היה. ג'קוזי מפנק, שתייה, רוקנרול, לילה שלם בלי לקום, בוקר עם יקיצה טבעית, ועוד מילים גסות שלא פגשתי בשנתיים האחרונות.
את הבוקר למחרת, הנסיך פתח בג'קוזי עם סמי הכבאי וארוחת בוקר מלכותית במרפסת. בצהריים הוא רדף אחרי חתולים בזמן שסבא חיים הכין לו שיפודים (אין קשר כמובן בין השניים), אחר כך הוא שכב על הערסל וספר פרפרים ותפוזים, וכשהיינו צריכים לעזוב הוא אפילו הזיל דמעה, אם פעם זה היה אבאל'ה בוא ללונה-פארק מהיום זה אבאל'ה בוא לצימר.
אבל אני מה אכפת לי. מבחינתי פיצחתי את הגנום האנושי ואת שאלת השאלות – איך לשרוד חופשה עם ילד וליהנות. נסו בעצמכם.