>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
אז ככה נראים השכנים
זה התחיל בהודעה מחברה לילה לפני שהבלגן התחיל (פיקוד העורף זה מה זה 2012). היא התריעה שכנראה תהיה אזעקה ועדיף להישאר בבית הלילה (וואו ,כמה תכניות היו לי שאין לתאר). אז ביטלתי את הירידה לפיצוציה להביא ארטיק ונצמדתי לספה. יום אחר כך זה באמת קרה - אני בבית עם יהונתן, צופים במר עגבניה מציל את העולם ואוכלים קוסקוס, ופתאום, שוב – הסאונד הזה שמוריד לי שנים מהחיים – אזעקת אמת. תפסתי את הגמד בשתי ידיים ורצתי לחדר מדרגות תוך כדי שהוא זועם על תכנית ההתנתקות מהקוסקוס הטעים (שאמא קנתה במו ידיה!) ולא מבין למה מר עגבניה לא מופיע כשבאמת צריך אותו?! (גם אני לא מבינה!).
כשיצאנו למדרגות, גיליתי לראשונה שיש שכנים בבניין. זה לא שלא חשדתי לפני זה, בכל זאת יש שתי עגלות למטה ויש שתי ילדות חמודות שיהונתן דופק להן מבטים שובבים בגן שעשועים הצמוד, אבל חיים ממש לא ראיתי. עד האזעקה הזאת. ברגע אחד, זה נראה כמו קונספט חדש של מסיבת תחפושות במדרגות, כל השכנים יצאו החוצה: חלק בפיג'מות, חלק בבגדי יציאה וחלק אפילו בחלוק אמבטיה, עטופים בילדים שלהם (וואו מסתבר שאפשר לפתוח גן רק בבניין שלי), מתיישבים זה לצד זה על מדרגות הבניין וחולקים קונספירציות על המצב החדש. גם אני כמובן הצטרפתי לחגיגה, ואחרי רבע שעה של שיחות וטוטו טילים כולם נבלעו חזרה לביתם כאילו לא קרה כלום.
עוד בבית ומשפחה:
אני חייבת להתוודות שרגעים כאלה עושים לי טוב, כל הקטע הזה של הקור והריחוק שיש לפעמים בין שכנים הוא אבסורדי בעיניי. הרי אנחנו בעצם גרים ביחד באותו בית, נושמים את אותו זיהום האוויר, אני יודעת מתי אתם עובדים על עוד ילד ואתם יודעים טוב מכולם כשהילד שלי חולה. יש לנו אותה דלת כניסה לבית, אותו דוור שתמיד מחליף בין המכתבים של כולנו, אותה גינה מהממת למטה ואותן מדרגות למקרים כאלה. אז חבל שזה קורה רק בעיתות מלחמה אבל יהיה מגניב גם להגיד שלום כשהכל רגוע (ואגב, לרגל המצב, הבריכה ששמתי בחצר למטה פתוחה לדיירי הבניין ללא תשלום אז קדימה).
אבל מלבד זה שהאזעקה גרמה לאיחוד עם ישראל במדרגות שלי, היא גרמה ליהונתן לשאול הרבה שאלות (אמא מה זה מקלט? למה את מפסיקה לי את גיגי גיגונת? את יכולה לקנות לי טיל ליומולדת?). משלא ידעתי להשיב עליהן פשוט אמרתי לו שלרגל הקיץ פתנו בבניין קייטנת במדרגות ובכל פעם שנשמע הצלצול אז כל הילדים מפסיקים הכל ויוצאים החוצה לשחק (טיל אבא יקנה לך בכיף). הוא חיבב את התשובה הזאת ולא הרבה זמן אחר כך, כשהאזעקה לא איחרה לבוא, הוא רץ לדלת עם הפיל הכחול שלו ביד פתח אותה וצעק: קייטנה!
טוב, אז כמה שכנות עיקמו מבט, אבל הכוונות שלי היו טובות ומה שחשוב זה שזה עבד, כי במקום להילחץ כמו אמא היסטרית פולניה, הוא התחיל ליהנות ולאהוב את המשחק הזה שצריך לרוץ למדרגות. בגן של יהונתן המשיכו את הקו הנאיבי וסיפרו להם שיש תחרות מיוחדת בכל הגנים ומחפשים את אלוף האלופים, אז בכל פעם שיש את המוסיקה המוזרה הזאת כולם רצים למדרגות ומי שיגיע ראשון יקבל פרס (מה שהביא את יהונתן בזמן האחרון לרוץ יותר מהר מהיירוט של כיפת ברזל).
אז בינתיים מתמודדים והשד לא כל כך נורא (לא נורא כמו השם של המבצע הזה. תגידו, משרד הביטחון, אתם מחפשים קופירייטרית? אני מוכנה להתנדב בכיף), ועם כל הכבוד למצב, אני חושבת שצריך להשאיר את הגמדים הקטנים בעולם האגדות והמשחקים לפחות עד שיגדלו, ונקווה שעד אז המשחק המיותר הזה שבו כולם מפסידים - ייגמר.