אבל אני שמאלית
כבר לפני שבועיים הרגשתי אותו, את הכאב הזה ביד שמאל, היד החזקה שלי. ישר אמרתי לעצמי "עינת, תפסיקי עם הטניס דחוף", ואז נזכרתי שהפעם האחרונה בה שיחקתי טניס הייתה בכיתה ד', וגם זה היה בכפייה (אמא שלי: "מה פתאום בכפייה? את רצית ללכת לקייטנת טניס ב-50 מעלות באוגוסט"). אז אולי זה מהפסנתר? ("אמא שלי: איזה פסנתר?! הרהיט הלבן הזה שצובר אבק בסלון שלך ולא נגעת בו כבר חודשיים?!"). אז למה לעזאזל כואב לי המפרק כאילו הרמתי את כל האגו של אביב גפן על יד אחת? (אמא שלי: "עינתי זה לא יפה, פעם היה לך פוסטר שלו על הקיר, את זוכרת?").
אז ברור שמה שעשיתי באותו רגע, כמו כל מבוגר אחראי - זה להתעלם. אבל אחרי כמה ימים שוב חזר הכאב הזה, רק הפעם הוא הביא את החבר'ה מהשכונה והיה הרבה יותר חזק (אמא שלי: "אמרתי לך שכאבים לא נעלמים סתם, תראי אותי, מאז שנולדת כואב לי"). אני לתומי חשבתי ששמאליים ניצלים מהסטטיסטיקה של דלקת ביד. הרי גם ככה אנחנו מיעוט מקופח במספריים, פותחנים ואופניים, אז שיוותרו לנו במשהו אחד. אבל כנראה שטעיתי.
אחרי שבוע של משחקי כאב הסגרתי את עצמי לרופא שקבע בהינף יד: יש לך דלקת חמורה בגיד של היד. הסתכלתי עליו כאילו הרגע הוא בישר לי שיש לי שעתיים לחיות ושכחתי להקליט "כתום זה השחור החדש".
"ומה עושים עם זה דוקטור?", שאלתי אותו, "אני כותבת למחייתי, מנגנת בלילות לנשמתי, ואני אמא! בטח יש לך טעות, אני רוצה חוות דעת שנייה".
הרופא חייך וניחם אותי, "מה קרה, חמודה? שמים תחבושת קטנה שתקבע את האזור (ולא תוכלי אפילו לנגב איתה את ה...), לוקחים 20 יום כדורים (שבעולם מתוקן היו משתמשים בהם כתחליף ראוי לכסא חשמלי) וזה הכל. זה עובר ככה" (הוא עשה אצבע צרידה רק כדי להדליק אותי עוד יותר).
אמא, קשה לי להתכסות
מאותו רגע שום דבר כבר לא נראה אותו דבר. הלכתי הביתה ברגל כי אי אפשר לנהוג ככה על אופנוע (אמא שלי: "אמרתי לך שאופנוע זה לא בריא"). בבוקר למחרת התלבשתי ביד ימין, התאפרתי ביד ימין (סליחה לכל מי שרואה אותי בשבוע האחרון) והזמנתי גטקסי ביד ימין. אחר כך כתבתי תסריטים ביד ימין, מה שהצריך ממני לשקול כל מילה ולכן הייתי ממש מדויקת כדי לחסוך לעצמי הקלדות. בסוף היום התקשרתי לחברה ביד ימין ולמזלי היא ריחמה עליי ובאה לאסוף אותי מהעבודה, ובדרך סימסתי ביד ימין לאמא שלי שהתייצבה לעזור לי עם יהונתן, כלומר: לחתל, לנקות, להאכיל, לרחוץ, להרים, לפתוח, לסגור, שוב לפתוח, לחבק, להפעיל, לשקשק, להלביש, לצייר ולהסביר לו למה אמא יש רק אחת, אבל עם יד אחת טוב שיש סבתא תותי בסביבה שאפילו הביאה לי כרית ושמיכה לסלון (רק מוצץ חסר לי) ושמה לי בטלוויזיה את גיגיגיגונת (אני ויהונתן חולקים תוכניות אהובות).
כשאבא של יהונתן הגיע הביתה הוא לא ביקש שאביא/אסדר/אכין/אמצא לו משהו שאיבד, כי אני נכה זמנית ואוף דיוטי, ואפילו הציע את שירותיו לאמא בלי היד. כשיהונתן רצה שיתנו לו יד עד למיטה או שירימו אותו קצת על הידיים, אז מישהו אחר כבר עשה את זה במקומי.
ואז חלה תפנית בעלילה. פתאום הבנתי שהקטע הזה של יד אחת קצת נחמד. כאילו למה צריך שתיים? גם ככה הן לא מספיקות לכל רשימת הדברים שיש לנו לעשות בדקה, אז עדיף לא לטמון יד בצלחת ולהימעך על הספה. תאמינו לי, בדיעבד, טרומפלדור לא היה פראייר בכלל, מניסיון. ובפעם הבאה שזה יקרה לאחת מהאמהות שקוראות את הטור הזה, תסתכלו על הצד החיובי: כשאתן מושבתות ביד אחת – כולם יתנו לכם יד. ולמקרה ותהיתם למה אמא שלי התערבה בכל שלב בטור הזה, זה בגלל שהיא הקלידה לי אותו, הרי אני עם יד אחת מושבתת.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?