כמו תלמה ולואיז
מבצע "משה בתיבה" יצא לדרך. ארזנו חצי בית (ועוד חצי רק כדי שלא יהיה חסר), השארנו אור קטן וטלוויזיה על הוט טאצ' שלא יהיה לגנבים משעמם ויצאנו למסע לכיוון נהריה. מבצע המילוט נקבע ליום ראשון בערב, כי אחרי שבשנה שעברה נתקענו עם ילד היפר אקטיבי ארבע שעות בפקקים הפקנו לקחים והגעתי למסקנה אחת – עם ילדים, לא נוהגים (בערב חג). כעבור שעתיים ושבירת שיא השמעות ל"דומם שטה תיבה קטנה" הגענו ליעד, הבית של סבא חיים וסבתא שוש בנהריה.
השכבנו את יהונתן במיטה הזוגית של הדודה שהוא אוהב, והוא נרדם חד גדיא. בבוקר היה בלגן כי סבתא נהריה ערכה את הסדר בבית שלה וכל קשר בין סדר ליהונתן הוא מקרי בהחלט. אין מה לעשות – המטרה מקדשת את האמצעים וכל האמצעים כשרים (לפסח), אז אבא ואמא שינסו מותניים ולקחו את יהונתן הקטן לפארק שעשועים גדול, לטיילת, לקניות, לים, לגן משחקים, עד שהם היו כל כך מותשים וחזרו לסבתא. ואז בדיוק הגיע ליל הסדר.
בניגוד לכל התרחישים – הסדר עבר בסדר, יונצ'וק לבש את החליפה של האיומים ואפילו זמזם את 'מה נשתנה', שסבתא תוכל לספר על זה עד שנה הבאה. תכל'ס הוא היה די מבסוט מכל הקטע של השירים והמשחקים עם האוכל, גם ככה זה מה שהוא עושה בגן כל יום. בסוף, אחרי עשרות שירים, משחקים, וכמה כלים שהספיק לשבור - הוא אמר די דיינו וחתך לישון ב-23:00 בלילה. רוקר אמיתי.
מועד המילוט שלנו נקבע ליום למחרת בערב. כבר מהבוקר סיפרתי לו שאבא ואמא עבדים וסבא וסבתא בני חורין ולכן הוא נשאר לבלות איתם את החג ויהיה לו הכי כיף בעולם, ואבא ואמא חוזרים לתל אביב. עם סבא וסבתא סגרנו שהוא יישאר שם עד הסופ"ש, אלא אם כן ייפתחו הסירנות ואז הם ייאלצו להשיב בנים לגבולם. הפקדתי בידם את המפתח של הבית ולאחר שנפרדנו מיונצוק 8,759,054,795 פעמים יצאנו לכיוון תל אביב. הרגשתי לרגע כמו תלמה ולואיז, יד ביד אנחנו דוהרים אל עבר החופש הנצחי (ל-48 שעות), צעירים שוב, רווקים שוב, כל העיר מחכה לנו שנקרע אותה, רק נשאר לנו להחליף את האוטו עם סבא אודי בהוד השרון ולחזור לממלכה שלנו בעיר הגדולה.
סביב 23:00 הגענו לחילופי המכוניות – השלב האחרון בתכנית המילוט עומד להסתיים וההתרגשות בשיאה, ודווקא אז אסף נזכר לשאול: "תגידי, לקחת את המפתחות שלי מהשולחן של ההורים שלי?". למה גברים חושבים שאנחנו תמיד צריכות לקחת את הדברים שלהם? לא מספיק לקחנו להם את החופש, האושר והפלייסטיישן? בכל מקרה, אחרי בירור קל והאשמות הדדיות הסתבר ששני המפתחות שלנו נותרו בזירת הפשע בנהריה, מה שאומר שאין לנו איך להיכנס הביתה. איזה כיף, השעה כבר 23:20 ואנחנו תקועים בהוד השרון, מחוץ לבית של אבא שלי. שנייה לפני שהפכנו רשמית לבני חורין ומבצע "משה בתיבה" עמד להסתיים בהצלחה הכל התמוטט. וכאילו זה לא מספיק, מתחיל לרדת גשם.
את אבא שלי (ע"ע סבא ביבי, כן יהונתן בטוח שאבא שלי זה ביבי) זה נורא הצחיק, והוא כמובן הזמין אותנו לעלות לאכול גפילטע פיש ולישון אצלו כי אין ברירה אחרת. אבא שלי יודע שהסיכוי שאני אשן אצלו מרצוני החופשי הוא אחד למיליון והוא כל כך שמח שזה הגיע, כאילו מינימום מצא את האפיקומן של הלוטו. מזל שהיינו עם המזוודות שלנו כך שלפחות היה לנו מה שצריך לבוקר למחרת, וכך בילינו את ליל ההוללות הראשון שלנו, בחדר של טינאייג'רית בהוד השרון, רטובים, עייפים, ומתגעגעים עד אין קץ למשה בתיבה שלנו שנותר בנהריה.
נעבור גם את זה
למחרת זה השתפר. חזרנו מהעבודה, ישבנו בקפה בשכונה, הסתובבנו בלי לבדוק מה עם הבימבה כל רגע, אבל עדיין היה קשה לבלוע את ההפוך כשהגעגועים תקועים לנו בגרון. כמובן שביקשנו דו"ח נכד מסבתא כל שעה וקיבלנו ערימות של תמונות כאילו מדובר באינסטגרם של אסי עזר.
סבתא גם אמרה לנו שאין לנו בכלל מה לדאוג, הוא הזכיר אותנו רק פעם אחת ומאז שכח את קיומנו והוא לגמרי מבסוט איתה (זה קצת מדאיג, לא?).
בערב, על אף מיגרנה מטורפת, אסף ואני מצאנו את הבילוי המושלם לליל הרווקים שלנו – הוא ישחק בפלייסטיישן עם חברים ויראה סרטי אימה, ואני יוצאת עם חברות לבארבי להופעה נוסטלגית של ירמי קפלן.
האמת? היה כיף, היה רוקנ'רול, לרגע כבר שכחתי שאני לא במועדון בגיל 16 וכולנו קפצנו והתפרקנו כאילו אין לנו אלף תיקים על הכתפיים ועבודה על הראש בבוקר. זה בהחלט היה חופש אמיתי ואפילו התחלתי קצת לחבב את הרעיון, אבל אז הגעתי הביתה. פתאום ראיתי שהסלון מסודר, שכל הצעצועים של יהונתן עומדים במקום, שהאנייה שלו דומם שטה לבד באמבטיה, שהמיטה שלו ריקה והאריה שאהב תות שוכב בדד ובכלל לא אוהב את זה. והבנתי שאולי אני כבר לא בת 16, אבל אני יודעת משהו על העולם הזה, וילדים זה שמחה, אפילו שמחה רבה, שמחה רבה. ועם כל הקושי איתם - האהבה מנצחת. אז יאללה שיחזור כבר, אני מתגעגעת ומוכנה לחזור לעבוד אצלו. כי איך אמר איש חכם: עברנו את פרעה? נעבור גם את זה.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
>> בטור הקודם: ילד בקמפיין אופנה - חוויה מגניבה או סרט אימה?