בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בפתיחת חקירות הנוגעות לפגיעה של מטפלות בילדים, במסגרות לחינוך בגיל הרך בגילי לידה עד 3. אם בשנת 2017 נפתחו כ-16 תיקי חקירה, בשנת 2019 כבר נפתחו 62 כאלו ובשנת 2020 נפתחו 19 (בעקבות הקורונה והסגרים). הסיבות לעלייה רבות, החל מחוק המצלמות, דרך העלייה במודעות הציבור לנושא מאז מקרה כרמל מעודה וכלה בהתגייסות המשטרה לטיפול בסוגייה. גם הענישה הוחמרה וכיום על פי חוק העונשין בעבירות כלפי קטין על ידי האחראי עליו, פגיעה בקטין וגרימת חבלה של ממש גוררות 7-9 שנות מאסר. הנתונים הללו מלמדים על החשיבות הגוברת שנותנים הגורמים השונים לרווחת הילדים בגיל הרך.
אין חולק על החשיבות הרבה בשמירה על הילדים הצעירים ואנו מעודדים את התייחסותם הרצינית של כל הגורמים לנושא, אולם כשנכנסים לעומק בחלק מהסיפורים מגלים לעיתים גם תמונה שונה. זו מביאה את סיפורן הקשה של אלו שעובדות למען ילדינו ולעיתים בגלל חוסר יכולתן להגן על עצמן הן מועלות על המוקד, לא פעם לעיני כל הציבור, ואות הקלון שהן נושאות להמשך חייהן מכתים עשרות שנים של עבודה שמעולם לא זכתה להכרה האמיתית שלה היא ראויה.
אי אפשר לחנך 30 ילדים מבלי להשתמש במגע
הנה סיפור אחד שממחיש את העוולה. מ' מטפלת במעון במשך 30 שנים. לבקשת הארגון בו היא עובדת עברה למעון בשכונה שונה. במעון החדש עבדה כחצי שנה עד שהורים התלוננו כי אחת ממטפלות המעון מתעללת בילדים. המשטרה פעלה, פתחה מצלמות וזימנה את כל מטפלות המעון לחקירה. ישבו השוטרים (שמעולם לא בילו יום אחד בגן עם 30 ילדים ושלוש נשות צוות) וקבעו כי כל המטפלות בכיתה התעללו בילדים - החל מזו שהשכיבה את הילדים לישון עם שמיכה על הראש ועד זו שהחזיקה ילד שהרביץ לחבר שלו ביד אחת. מבלי להיוועץ עם אף מומחה לחינוך לגיל הרך החליטו השוטרים על דעת עצמם מהם הפרמטרים לפגיעה ומה מהם הוא חלק מהתנהלות חינוכית נכונה. מכאן, הדרך למעצר אותה המטפלת הייתה מהירה כמו הדרך של המשטרה לתת צל"ש לאותם השוטרים על חקירה שמעולם לא הושלמה.
בזמן שהשוטרים חוגגים את פתרון התעלומה, אותה הגננת מצאה עצמה בצינוק בנווה תרצה ולאחר מכן במעצר בית במשך שבעה חודשים, ללא עבודה, כשנמנע ממנה להיות בבר המצווה של בנה וכל זה אפילו בלי ששופט אחד יראה את הסרטונים ויקבע - האם זו התעללות או מעשה לגיטימי לחלוטין. כי הרי אי אפשר לחנך 30 ילדים מבלי להשתמש במגע.
זהו סיפורה של מ'. אבל כשקוראים את הדוחות השונים מגלים כי היא לא לבד. 74% מהתיקים שנפתחו כנגד מטפלות, נסגרו מחוסר ראיות, למרות שהכול מצולם ומוקלט, דבר שאמור להקל על השופט להחליט האם מדובר באישה אשמה או חפה מפגיעה. כמובן שעולמן של הגננות שנגדן נפתחה חקירה נחרב, הקהילה מתרחקת מהן ולעולם לא יוכלו לחזור לעבודה. לרוב זה קורה אחרי עשרות שנות עבודה ללא הכשרה, משכורת סבירה או עזרה. גם אם הן עשו כל מה שהן יכולות, חשוב להבין כי החיים בעולם הטיפול בגיל הרך מורכבים וכל הורה יודע שלצד אהבה לילד צריך גם לגלות אסרטיביות, כי הגבולות שנציב לילד היום יישמרו עליו מחר.
מערכת אכיפת החוק חייבת לנהוג ביד קשה עם מטפלות שפגעו בילדים, אבל גם לזכור שעבודת המטפלת היא מורכבת. לא השוטר ולא הפרקליט יכולים להבין ולהחליט האם זו התעללות או פעולה חינוכית שלא כל כך מצטלמת יפה. אנחנו לא רוצים שהמטפלות יעשו דברים רק בכדי שלא תדבק בהן אשמה, אנו רוצים מטפלות שפועלות מתוך ידיעה שהמדינה נותנת להן כלים להתמודד עם המורכבות של שלוש נשות צוות על 30 ילדים בכיתה אחת צפופה.
המסקנה היא פשוטה אך חיונית: בכל בדיקת אירוע, על המשטרה ומערכת המשפט להיעזר באנשי חינוך וטיפול כדי לבחון את התנהלות הגננת. גם בלי זה קשה מאוד לשמר את כוח האדם במעונות היום, אם לא נרצה שלא יהיה מי שיטפלו בילדינו, כדאי מאוד להתאמץ ולהגיע לחקר האמת בכל אירוע, כדי למנוע מחפים מפשע לסבול על לא עוול בכפם.
יערה שילה היא מומחית לגיל הרך ממכללת "אפרתה" וחברת מועצת עירית ירושלים. אור פרח מדבר אלתר היא מרצה לגיל הרך במכללת "דוד ילין".