הקורונה חוגגת שנה ואני לא יכולה לשלוח את ילדי בבטחה. ילד בן שנתיים אינו יודע לדאוג מספיק לעצמו ולהימנע מנגיף הקורונה. הקורונה איתנו ועל אף אחוזי התחסנות הלא מבוטלים, מערכת החינוך קורסת. בכל זאת, קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להוות עוגן יציב עבור ילדים רבים, כי הבידודים מחכים מעבר לפינה.
בני האמצעי למשל נשלח לבידוד כי אשת צוות בגן שלו התגלתה כחולה. מסתבר כי במהלך הבידוד ילדים נוספים נדבקו, הנגיף הזה מתפשט כמו שדה קוצים ואם אתם שואלים אותי, כעת, זוהי המלחמה האמיתית. הילדים הקטנים הם חסרי ישע, הם לא יכולים להגן על עצמם ואני, אני לא יכולה להיות שם עבורם. איני יכולה להיות בתוך הגן ולהחליט עם מי לשחק וממי כדאי שישמר.
"כשאין סדר העולם הופך להיות כאוס"
בני לא היה עם מסכה, הוא בסך הכול בן ארבע. אני מרגישה שמערכת החינוך כיום, טובה ככל שתהיה, היא ברובה בייביסיטר כי אין איש יודע מתי תהיה הפסקת הפעילות הבאה. קשה ללמד ולבנות מערכת לימודים בחוסר וודאות שכזה. הילדים שלנו אולי בעצם ילדים שקופים, איש אותם אינו רואה, אין לי ספק שהגננת של בני למשל, לא יודעת בכלל מהי רמתו הלימודית, החברתית והנפשית. היא אינה בקשר איתו או עם ילדים אחרים מהגן.
ילדים אינם צריכים להיות בשדה הקרב, ילד בן ארבע אינו צריך לדעתי להיות עם מסכה כל שעות הפעילות בגן. הוא אינו יכול ללכת בין הטיפות ולנסות שלא להיפגע. הוא לא יכול לשמור מרחק של שני מטרים מכל ילד אחר הנמצא בגן, והרי גם אם יכול, איני חושבת שמטרת הגן היא שכל אחד יהיה עם עצמו. ילדים צריכים עקביות וסדר, אך כשאין סדר העולם הופך להיות כאוס ומערכת החינוך הופכת להיות בייביסיטר או פלסטר לעת מצא רק כדי לתת להורה מנוחה, לנוח בין בידוד לסגר הבא.
אנחנו ההורים, נפגעים לא פחות מכל הבידודים השונים. גם מעסיקים רבים כבר מתחילים שלא להבין את אווירת החופש הגדול או הבידוד הכפוי עקב הגן הסגור. יום עובדים, יומיים נחים, מטיילים עם הילדים בבית, מנסים לשמור עליהם שיהיו שפויים במציאות הלא שפויה הזו. בעקבות הקורונה והבידודים הרבים, החלטתי להוציא את שני ילדיי ממסגרות שונות, אחרת לדעתי הם היו משתגעים. הם כבר לא מבינים האם יש גן או לא, האם יש מסגרת ומה אפשר לעשות בה. המשחקים השתנו, הריחוק החברתי גדל, הבידודים התרבו והאם מישהו בכלל רואה את נפשם הרכה? הרי עכשיו בכלל חוזרים לשגרה, מסעדות נפתחות, המסחר חוזר, התעשייה עובדת אבל האם מישהו מקשיב לצעקת ליבם?
הקורונה לא הסתיימה
יש לא מעט חברות המחייבות את העובדים להתחסן או במידה ולא - לצאת לחל"ת. ארגונים רבים מחייבים בדיקות כל יומיים. אם כך - מדוע המורים שמחזיקים בשבי הזום את הילדים שלנו, יכולים לסכן 30 ילדים וצוות ואת כל קרוביהם, להכניס לבידוד ולמנוע מסגרת נורמלית? אנשי חינוך שלא מתחסנים הם אנשים שמקבלים החלטה חסרת אחריות והילדים שלנו נפגעים מזה. הם מקבלים משכורת כרגיל, אך איני בטוחה שבאמת אכפת להם מהילדים. הם באים לעבודה בלי לחשוב מה יכול לקרות כתוצאה מכך ובסוף מי שידאג לילדים שידבקו, יטפלו בהם ויצטרכו לקחת ימי חופש מהעבודה - אלו אנחנו ההורים. אם אני לא אתחסן, לא אדביק כל כך הרבה אנשים ביום. כמובן שהתחסנתי וכמובן שאי אפשר להכריח, אבל מי שלא רוצה לא חיסון ולא בדיקה - אולי שיישב בבית או יחפש מקום עבודה אחר? המציאות וטובת התלמידים לא מאפשרים לו להמשיך בעבודתו.
אדוני ראש הממשלה, הקורונה לא הסתיימה. אני איני יכולה לשלוח את ילדי בבטחה. תבין, הם ילדים בני ארבע, הם לא בני ערובה ולא צריכים לדעת מלחמה.
באפליקציית איזי ריכזו את כל המקומות בהם תוכלו לעבור בדיקת קורונה: