מהר מאוד אחרי שנכנסתי להריון גיליתי שיש לי תאומות בדרך. היה לי אז כבר בן אחד, ואחרי שהוא נולד עברתי הפלה ואחריה ניתוח, אז כשאמרתי לגניקולוג שלי שיצאה לי בדיקת הריון חיובית, הוא ביקש ממני להגיע מיד למרפאה.
אני זוכרת שהייתה דממה בחדר בזמן שהטכנאית עשתה לי את האולטרסאונד הראשון. לא יכולתי לראות את המסך, אבל כשראיתי את הפנים שלה ישר הבנתי שמשהו לא בסדר. כשהיא אמרה שהיא צריכה לקרוא לרופא, כבר הייתה בטוחה שאני עומדת לקבל שוב חדשות רעות.
"מזל טוב, יש לך תאומות!", הרופא נכנס לחדר עם חיוך ענק, ובעלי, שהיה איתי בחדר, התפוצץ מצחוק. אבל אני לא הרגשתי כלום באותו רגע. האמת היא שלא היה לי קל אחרי שהבן שלי נולד. אהבתי אותו מאוד, אבל היה לי קשה למצוא את עצמי בתפקיד החדש שלי בתור אמא, לתכנן הכל לפי לוח הזמנים שלו ולהתמודד עם המחסור בשעות שינה. אז רציתי עוד ילדים, פשוט לא שתיים בו זמנית.
לקח לי שבועות לעכל את זה שהולכות להיות לנו תאומות, והתרכזתי בעיקר בלקרוא וללמוד כמה שיותר כדי להיות מוכנה לרגע שבו יגיעו. הלוואי שיכולתי לחזור אחורה בזמן ולהגיד לעצמי שהכל הולך להיות יותר מבסדר, ולספר לעצמי את כל מה שגיליתי מאז שהן נולדו.
מעולם לא התבלבלתי בין התאומות שלי
אחת הדאגות הגדולות שלי הייתה שאני לא אצליח להבדיל ביניהן. יש לנו חברים וקרובי משפחה שיש להם תאומים, ואף פעם לא הצלחתי לזכור מי מהם זה מי. פחדתי שאני אתבלבל בשמות שלהן, או אפילו אאכיל בטעות את אותה תינוקת פעמיים במקום להאכיל את שתיהן. כל כך דאגתי שכשרק חזרנו מבית החולים, השארתי את צמידי הזיהוי שלהן עליהן ליתר ביטחון. כשהן התחילו לעלות במשקל והצמידים נהיו צמודים מדי, צבעתי לכל אחת מהן ציפורן אחת ברגל בצבע שונה. אבל למען האמת, הן לגמרי שונות בעיניי. הן לא נראות לי אותו דבר בכלל, ומאז שהן באו לעולם, כבר כמעט שלוש שנים, לא התבלבלתי ביניהן אפילו פעם אחת.
זה לא פי שניים עבודה - זה הרבה יותר
שמעתי מכל כך הרבה הורים לילד יחיד שלהיות הורים לתאומים זה בטח פי שניים עבודה, אבל זה לא ממש מדויק. אמנם יש לנו פי שניים חיתולים להחליף, בקבוקים לנקות ובגדים להלביש, אבל האמת היא שזה מרגיש הרבה יותר. גם זה שהיה לי ילד בן שנתיים כשהן נולדו לא ממש עזר - אני ובעלי מצאנו את עצמנו במיעוט, והיינו צריכים לג'נגל בין הצרכים של כולם בו זמנית.
אם כל זה לא מספיק, התאומות שלנו גם נולדו כמה שבועות לפני שכל העולם נסגר בגלל הקורונה, אז נשארנו רק בעלי, אני והילדים, בלי שום עזרה מבחוץ. מהר מאוד למדנו לשחרר את השאיפה לשלמות, ולהתמקד בצרכים המיידיים של הילדים שלנו. ידענו שיום אחד נגיע גם לבגדים חמודים וארוחות שלא כוללות פיצה, אבל כשהן רק נולדו, השתדלנו פשוט להחזיק את הראש מעל המים.
הדבר הכי חשוב: אותו לו"ז לשתיהן
כשהתכוננו ללידה, כל הורה עם כמה ילדים שדיברנו איתו אמר לנו להתנהל עם שתי התאומות שלנו לפי אותו לוח זמנים. אז זה מה שעשינו - אם אחת מהן התעוררה באמצע הלילה לאכול למשל, היינו מעירים את השנייה ומאכילים גם אותה. המשמעות הייתה שהצלחנו לישון לפחות ארבע שעות ברצף כל יום כבר מהיום הראשון. רק פעם אחת החלטנו לתת לכל אחת מהן לעשות את שלה ולראות מה יקרה. מהר מאוד התחרטנו על זה, כי הן היו ערות לסירוגין כל שעתיים, ולא השאירו לנו זמן לעשות שום דבר.
כן, זה נכון, אני עסוקה כל הזמן
כל פעם שאנחנו יוצאים מהבית, אנחנו מקבלים הערות על זה שהילדים שלנו קרובים בגיל, ועל זה שאני "בטח עסוקה כל הזמן". אבל למרות שאני בטוחה שיש להם כוונות טובות, זה די מעצבן. אני לא צריכה שיזכירו לי כמה החיים שלי קדחתניים כל פעם שאנחנו עושים משהו עם כל המשפחה, במיוחד אחרי שבשנתיים הראשונות של התאומות לא עשינו כמעט כלום - גם כי זה היה מורכב מדי עם שתיהן ועוד פעוט, וגם בגלל הקורונה.
התאומות שלי לא צריכות שניים מכל דבר
אחד הדברים שהכי הדאיגו אותי היה כמות הדברים שנצטרך. וזה נכון, באמת היינו צריכים לקנות שניים מכל הדברים ההכרחיים - מושבים לרכב, מיטות, כיסאות אוכל - אבל לא את שאר הדברים. רצינו לעודד את הבנות לחלוק את הדברים שלהן כבר מההתחלה, וגם ידענו מהניסיון עם הבן הראשון שלנו שתינוקות לא צריכים הרבה בשנים הראשונות שלהם - שלושת הילדים שלנו העדיפו בכלל דברים כמו קופסאות ריקות וכלי מטבח מסיליקון על פני צעצועים אמיתיים. ככה הצלחנו להפחית את העומס בבית, ולהיות מודעים יותר למה שאנחנו רוכשים.
אנחנו גם לא מלבישים את התאומים בתלבושות תואמות, כי אנחנו רוצים שהן יחקרו ויגלו את האישיות הייחודית שלהן מגיל צעיר. זה בטח קשה לגדול עם מישהי שנראית בדיוק כמוך, אנחנו רוצים שכל אחת מהן תהיה בפני עצמה, ושהן לא יהיו רק "התאומות".