10 העצות הכי טובות שנתתי

חמש השאלות הכי נפוצות שהורים שואלים אותי

1. אנחנו הורים לשני בנים בגילאי גן. בניגוד לבן הבכור שתמיד ילד טוב, ממושמע והולך בתלם, השני פשוט שובב ולאחרונה אומר "לא" על הכל. הוא מנסה למשוך תשומת לב? זה יעבור מתישהו?

זה אכן יעבור. הבן השובב לוקח על עצמו את התפקיד של להיות הפוך מאחיו. ילדים לא רוצים להיות בדיוק כמו האחים שלהם והם מחפשים (באופן לא מודע) את הדרך להיות שונים וייחודיים. אחרי אח מתוק וחלומי, יהיה בדרך כלל אח שובב. ככה זה כמעט אצל כולם. וגם ההיפך. אני מציעה להודיע לשובב שמהיום יהיו כמה לאווים שאתם לא תתייחסו אליהם. ההחלטה למה לא להתייחס תהיה שלכם. את צודקת בכך שהוא מנסה למשוך תשומת לב ולכן, במקומות בהם את יכולה להרשות לעצמך – אל תשימי לזה לב. כשאין קהל אין הצגה.

2. בעלי ואני התגרשנו כשנתיים אחרי שנולד בננו. אף אחד מאיתנו לא דמיין שלידת הבן תהפוך לנו את החיים. לפתע צצו אצל בעלי וכנראה גם אצלי, לדבריו, תכונות אופי שלא ידענו עליהם קודם ושלא מצאו חן בעינינו. איך זה שכשהיינו רווקים ואף נשואים, אך ללא ילד, היינו מאושרים ודווקא כשנולד הילד, משוש חיינו, נהיינו מתוסכלים זה מזו עד כדי גירושין כואבים?

מה שקרה לכם הוא מצב קלאסי. הלוואי והייתם נועצים בי או באיש מקצוע אחר לפני הגירושין. ברור שלידת ילד הופכת את החיים וברור שבעקבותיה מגלים תכונות אופי שונות אצל בני הזוג. גם פיטורין ואבטלה עושים עושים זאת, גם מות הורים זקנים, גם ילד עם צרכים מיוחדים וגם מחלה קשה. חיי נישואין מורכבים ממצבים משתנים, מדינאמיות שמשתנה כל הזמן ואף פעם איננו יכולים לדעת איך יפעל בן הזוג במציאות שבה טרם פגש קודם. לעיתים, בזמנים כאלה, אנחנו מגלים אצל בן/בת הזוג תכונות שלא הכרנו קודם ואשר אינן מוצאות חן בעינינו. אז מה עושים? עובדים על זה. אלו בדיוק המשברים שיש בחיי נישואין והחכמה היא לדעת לעבור אותם בשלום, להתגבר, לצמוח יחד ולחוד ולהגיע לשנים רבות משותפות.

3. יש לי ילדה מקסימה בגיל שנתיים ו-3 חודשים. הילדה מאוד מפותחת יחסית לגילה, היא מדברת בצורה שוטפת ומבינה הכל. לפני כחודש התחלתי איתה תהליך הגמילה מחיתולים. בהתחלה היא מאוד אהבה את הרעיון ובשבוע הראשון היו לה כמה פספוסים ביום.
לפני שהתחלתי את תהליך הגמילה קראתי מאמרים שיסייעו לי לעשות את זה בדרך הנכונה: נתתי לה משובים חיוביים כשעשתה בסיר וחיזקתי אותה. אחרי כשבוע וחצי כמעט מושלמים עם אולי שני פספוסים ביום, היא החליטה שהיא לא רוצה יותר לעשות בסיר, גם לא רוצה חיתול וכל הזמן היא עושה אך ורק במכנסיים ומודיעה לי על כך. אם אני מנסה להציע לה את הסיר במהלך היום היא מסרבת ואומרת שאין לה, ואחרי כמה דקות היא עושה במכנס. שאלתי אותה אם היא רוצה לחזור לחיתולים והיא השיבה שלא רוצה. אני כל כך מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות. כל הבית שלי קקי ופיפי ואני חושבת להחזיר אותה לחיתול.

זה מתסכל נורא, אבל זו תופעה ידועה. הקטנה שלך שמה לב שהצרכים הם המקום הכמעט יחיד בו היא בשליטה על עצמה וגם עלייך – ולכן היא מפספסת כדי להראות לך ולה שהיא זו שמחליטה איפה הפיפי והקקי יהיו. אני מציעה להגיד לה שהיא זו שתחליט איפה לעשות פיפי וקקי ושהיא שקובעת (ילדים חזקים אוהבים לשמוע שהם מחליטים) ושאת לא תזכירי לה יותר כי היא ילדה חכמה ומתוקה. מאותו רגע אל תדברי על זה יותר, אל תציעי לה סיר, אל תשאלי אם יש לה, פשוט תשכחי מזה. היא תמשיך לעשות על הרצפה ובמכנסיים ואת תנגבי ותוסיפי שאת מחכה בסבלנות להחלטה שלה לעשות כמו אמא גדולה בתוך השירותים. זה הכל. אחרי כמה ימים כאלה ילדה מבינה שאין טעם בלעשות "דווקא", שאף אחד לא מדבר איתה על זה, שבעצם היא זו שקובעת ושזה לא מתקבל בהתנגדות. אז היא גם תבין, לבד, שבסיר יותר נכון ויותר כיף. עוד קצת סבלנות ובעיקר בלי דיבורים ובלי לחץ.

4. בתי כמעט בת שנתיים וכל הזמן קופצת על הספה ועל השולחן (או הופכת את הפח, או נוגעת במה שאסור לה וכו'). זה יכול להיות מעשה שובבות חמוד אבל זה מסוכן. אני מסבירה לה, מנסה להעניש אותה ומנסה ללמד אותה שזה אסור וזה מסוכן, אבל שום דבר לא עוזר. האם היא מבינה בגיל הזה? אני מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות כדי להפסיק את התופעה.

בגיל שנתיים, ואף קודם, ילדים מבינים מצוין מה שאומרים להם. הם ממשיכים לעשות מה שאסור כדי להתיש את ההורים, כדי להוכיח להורים שהם עושים מה שבא להם וכדי להראות להורים וגם לעצמם שהם שולטים במצב. לעיתים ניתן להם לשלוט במצב, אך לעיתים, כמו במקרים כאלה, עליכם לחנך אותם. כדי להפסיק התנהגות לא רצויה כזו יש לעשות שני דברים בלבד: האחד – לא לכעוס בכלל, לא לדבר על זה יותר, לא להטיף, לא להזהיר ולא להעניש. והשני – להוריד אותה (להרחיק אותה, לקחת ממנה וכו') מהשולחן או מהספה שוב ושוב ושוב. כרגע הילדה מקבלת ממך המון תשומת לב, אפילו שהיא שלילית ורק אם לא תתני לה תשומת לב (בכך שלא תדברי, לא תסתכלי לה בעיניים ולא תסבירי לה מה שהסברת לה כבר מאתיים פעמים), אלא רק תורידי אותה שוב ושוב, היא תבין, אחרי כמה ימים כאלה, שאין טעם לעשות זאת.

5. בני בן שבע וכל דבר אני צריכה לבקש ממנו חמש פעמים. לעשות מקלחת, להכין שיעורים, לסדר את החדר, לבוא לארוחה, לסגור את הטלוויזיה. בסוף אני כועסת עליו. מה עליי לעשות כדי שישתף פעולה?

חובתך לקרוא לו פעם אחת. אם הילד עם הפרעת קשב וריכוז אני ממליצה לגשת אליו, לגעת בו, ליצור קשר עין ולוודא ששמע אותך. יותר מזה אין צורך. אם הוא לא יתקלח עד השעה שקבעת, לא תהיה מקלחת באותו יום. אם הוא לא יגיע לשולחן הוא לא יאכל באותו יום את הארוחה הזו, אם הוא לא הכין שיעורים אני מקווה שהמורה תושיב אותו בהפסקה לידה כדי שיכין אותם על חשבון ההפסקה שלו. העצה היא בעצם לאפשר למציאות לפעול בלי שאת כועסת עליו או מוכיחה אותו. הוא לא משתף פעולה כדי להוכיח לך שאת לא קובעת עליו. אז בואי לא נקבע עליו ונייצר מצבים מהם הוא ילמד מה הוא מפסיד.