הערב סופר נני מגיעה לבית של משפחה מיוחדת: הורים כבדי שמיעה לשני ילדים - אחד מהם שומע ואחיו, כבד שמיעה אף הוא. איך מנהלים משפחה מאושרת שמכנסת את כולם, השומעים והחרשים, לעולם אחד אוהב? מדובר במצב לא פשוט והקשיים שעומדים בפני הורים חירשים לילדים שומעים יחודיים, אבל הם חושפים בפנינו את מערכת היחסים העדינה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו עם הילדים שלנו. האתגרים הללו גם מאירים את המקומות בהם אנחנו, כחברה, מזניחים את השונים מאיתנו ויכולים לסייע לנו להבין אותם טוב יותר.
התקשורת בינינו תמיד היתה זורמת, טבעית וקלה כפי שהיא צריכה להיות בין הורה לילד. דנה לוי ומשפחתה | צילום:
תומר ושחר צלמים
דנה לוי וגל רוקניאן, שתי אמהות חירשות לילדים שומעים, הסכימו לספר לנו איך נראים החיים ההוריים דרך העיניים שלהן. שתיהן נשואות לבני זוג חירשים ומתמודדות עם הקשיים שהסיטואציה הזו טומנת בחובה. לוי גרה בתל אביב עם בן זוגה שי ועובדת כרכזת הדרכה במכון לקידום החרש ובבית דוד - המרכז לחירש עיוור. לזוג שתי בנות שומעות.
"שפת האם של הבנות שלי היא שפת הסימנים", מספרת לנו לוי. "אנשים מצפים שהאתגר במשפחה שלי יהיה השפה, אבל אין שום מגבלה תקשורתית או קושי בעניין הזה. השפה בבית ובכל מקום היא שפת הסימנים, וכמו שיש בית בו דוברים שפה זרה, כך אצלנו בבית יש שומעים וחירשים שדוברים שפת סימנים".
המצב במשפחתה של רוקניאן, המתגוררת בראשל"צ עם בן זוגה גבי ועובדת כמפתחת תכניות הדרכה במכון לקידום החרש, היה שונה אבל דומה. "כשאמא שלי הבינה שאני חירשת היא למדה את שפת הסימנים ואני למדתי גם עברית במקביל. אני בת למשפחה של שומעים ותמיד קינאתי בחברות שלי שבאו ממשפחות של חירשים, בהן מפטפטים בארוחות, בעוד אני צריכה לשאול על מה מדברים ולצחוק בדיליי מבדיחות שכולם כבר שמעו”. בעקבות הניסיונות הלא פשוטים הללו החליטו רוקניאן ובן זוגה לגדל את הילדים שלהם בשפת סימנים. רוקניאן מעידה שהמעברים בין השפות טבעיים עבורם.
"מתורגמן בימי הולדת"
שפה היא מפתח לחיים שלנו והשלב בו ילד מתחיל לדבר ולתקשר תמיד מתוח עבור ההורים – ומסתבר שעבור הורים חרשים הוא טעון כפליים. "הבן השני שלי, אוהד (היום בן 10), התחיל לדבר בגיל מאוחר וכולם נלחצו וחששו", מספרת רוקניאן. "לא הרשיתי לאף אחד להתערב כי הוא התחיל לסמן כבר בגיל 9 חודשים ועד גיל 3 כבר היתה לנו תקשורת נפלאה בשפת הסימנים".
ואיך נראים דברים היום? "היום הוא ורבלי ומתבטא נפלא בשתי השפות", מבהירה רוקניאן.
בדרך לתוצאה החיובית יש קשיים והחלטות שהורים חירשים צריכים לקחת – כאלה שהורים שומעים לא צריכים להתמודד איתן. "בגיל שנתיים אוהד לא דיבר ורק סימן", מגלה רוקניאן, "ובגן התעלמו ממנו: הוא ביקש מוצץ בשפת הסימנים, ניגש לגננות, משך להן במכנסיים וסימן שהוא מבקש מוצץ - אבל הן לא הבינו... העברתי אותו לגן בו לימדתי את הצוות את שפת הסימנים וביקשתי שלא יבטלו אותו כשהוא משתמש בה כי זו השפה שמדברים בבית שלנו. כשהוא ביקש משהו, פשוט העבירו לו גם את המילה בעברית וכך הוא הבין את שתי השפות”.
את הבעיה הזו מכירה מקרוב גם רוקניאן. "בתור הורים חרשים אנחנו במאבק תמידי כדי לשמור על המעמד שלנו כהורים וזה לא פשוט כשמדובר במשימות היום יומיות. למשל, כשמתקשרים אלינו מקופת חולים לא מבינים שאני חרשת ומתעקשים שהבת שלי תתרגם אותם כדי להזכיר לי שיש לי תור לרופא נשים או שיש תור לרופא שיניים לקטן. הדברים מתערבבים ולפעמים לא ברור איפה הגבולות והסמכויות ההוריות".
על הפער בין החברה השומעת לעולם של שפת הסימנים אפשר לגשר בקלות באמצעות מתורגמן, כפי שמספרת רוקניאן: “אנחנו מביאים מתורגמנית למסיבות הגן, לטקסי בית הספר, לאסיפות ההורים, לימי ההולדת - לכל מקום. עשינו בכיתות לאורך השנים מפגשי הסברה ולימוד שפת סימנים וככה הם לא חששו להביא אלינו הביתה חברים”.
לימדה את צוות הגן שפת הסימנים. גל רוקניאן ומשפחתה | צילום:
תומר ושחר צלמים
אפשר לחלום גם בשפת הסימנים
אז הכל דבש? רוקניאן חוששת שלא בדיוק ושבחברה שלנו, בה שפת הסימנים לא מקבלת יחס של שפה אלא של ברירת מחדל לא מבינים שהתרגום חשוב לשומעים בדיוק כמו שהוא חשוב לחירשים. היא מספרת על קשיים, תסכולים, כעסים ותחושת הדרה שנובעת מכך שהחברה שלנו לא נגישה לקהילה החרשת ולא מקבלת אותה: "צריך להפסיק עם הניסיונות 'לתקן' אותנו, לנרמל אותנו ולהפוך אותנו לשומעים. כשיקבלו אותנו ויפסיקו לנסות לתקן אותנו, גם אנחנו נרגיש שיש לנו מקום בחברה השומעת".
"חשוב שנבין שלכל אחד ואחת מאיתנו, שומע או חירש, יש מגבלה כזו או אחרת", מוסיפה לוי. “כרגע יש אנשים שמוגבלים בגלל חוסר נגישות וצריך לבדוק איך מנגישים ומתאימים את החברה לכל אדם כדי שנגיע לשוויון". לוי מסבירה שהאופן בו האדם תופס את המוגבלות שלו ובו הסביבה מגדירה את המגבלה הוא המרכז. "היום מבינים שהמוצרים והשירותים לא מותאמים לאדם בעל מוגבלויות והבעיה טמונה בהם ולא בו”, היא מבהירה. “חשוב לשנות את ההסתכלות, ולהבין שלחברה יש אחריות לייצר מערך מגוון של שירותים נגישים ומערך חוקתי שיאפשר שוויון”.
המצב כיום לא פשוט, אבל יש גם מקום לאופטימיות, והוא – כמו תמיד, מגיע מדור העתיד: “אני מעבירה סדנאות לילדים שומעים וחירשים על שפת סימנים ותרבות חרשת", מספרת לוי. “אנחנו רוצים שתהיה להם מודעות לשונה, יכולת להכיל – לפני שהם פוגשים בסטיגמות. בעוד המבוגרים נרתעים מהנושא – הילדים מתעניינים, רוצים ללמוד ולהתקרב וזה תמיד מרגש. רוקניאן מוסיפה: "ברגע שילד יבין שיש לו מקום בחברה, שהחברה מקבלת ומבינה אותו – הוא יוכל לחלום ולהיות מה שהוא רוצה – אפילו בשפת סימנים".
צפו בפרק המלא הערב בשעה 21:20 בערוץ 2
כדי לקבל יותר מידע בנושא, בקרו באתר המכון לקידום החרש בישראל
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן