עדי ואני עצרנו בתחנת הדלק. לפנינו עמד רכב משפחתי כסוף. שני הילדים במושב האחורי בהו בסרט אנימציה שהוקרן על מסכי DVD. "תראה איזה גועל" אמרתי לעדי. "זמן רכב הוא הזדמנות כל-כך טובה לזמן איכות משפחתי, ובמקום לנצל את זה, ההורים בוחרים לתקוע את הילדים שלהם מול מסך!".
זה היה לפני שש שנים, לפני שהפכנו להורים. בפנטזיה שלנו ראינו עצמינו נוסעים עם הילדים שעוד לא היו לנו ברכב המשפחתי, שרים שירי ארץ ישראל, מדברים על היום שעבר עלינו, חדים חידות, צוחקים ונראים כמו שיר פתיחה של קומדיה אמריקאית משפחתית משנות ה-90. עוד לא ידענו שזמן רכב הוא הזמן שבו אחת צורחת מאחור שהיא רעבה, השנייה צורחת שכואבת לה הבטן כי החגורה לוחצת, הקטנה סתם צורחת, אחת משכה לשנייה בשיער, השנייה לא נשארה חייבת והעיפה לה סטירה, בדרך היא פגעה בטעות בקטנה שצורחת, לפתע נשמע צפצוף מלחיץ כי אחת החליטה לפתוח את הדלת באמצע איילון, השנייה בועטת בפרעות במושב הנהג, הקטנה עדיין צורחת כי היא זרקה את המוצץ שלה, אני שולחת יד לאחור ומגששת בין חתיכות במבה מלפני חודשיים ולבסוף מוצאת אותו, מלוכלך ומזוהם, בלי להתבלבל אני מגישה אותו לקטנה שצורחת, היא לוקחת אותו, זורקת אותו לרצפה וממשיכה לצרוח. בתחנת הדלק יש מבצע: 500 ש"ח לשני מסכי DVD. בלי לחשוב פעמיים אנחנו מחליטים לקנות את שני המסכים. היינו קונים אותם גם במחיר כפול.
לפעמים כל מה שנותר הוא פשוט לצעוק!
כן, ההורות בהחלט הפכה אותי לסלחנית יותר. כשאני רואה אמא שצועקת על הילדה שלה בקניון שתקום מהרצפה או שהיא לא מקבלת גלידה, מתחשק לי לחבק את האמא הזו ולהגיד לה שאני הכי מבינה ומזדהה איתה. אני כבר לא חושבת לעצמי: "איזו אמא לא מתמודדת שמרימה את הקול ומנסה לקנות את הילדה שלה במתוקים".
לפעמים המציאות כל-כך מאתגרת שכל מה שנותר הוא פשוט לצעוק (למעשה אני קצת פחות סלחנית כיום כלפי הורים שאף פעם לא צועקים) ומתוקים זו דרך מעולה להשיג שקט.
ובכלל, מי האמין שנהפוך להיות לאותם הורים שמחשבים את כל החיים שלהם על פי שעות השינה של הילדים, פריקים של לו"ז. לפני שהפכתי לאמא לא הבנתי למה כל כך חשוב לאחי (אז כבר אב לשניים) שהארוחה המשפחתית תתחיל ב-18:30 ולא ב 19:00 והתעצבנתי על חברה שקטעה שיחת נפש כי שעת המקלחות של הילדים הגיעה. אבל היום אני מבינה שלו"ז הוא דבר קדוש, שהספונטניות שפעם כל-כך שאפתי אליה הפכה לאויבת, שאין שום דבר מגניב בשלוש ילדות עצבניות וטרוטות עיניים, רק כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולשדר עסקים כרגיל.
האמת שגם אין שום דבר מגניב בהורים טרוטי עיניים ולכן אני כבר לא שופטת הורים שהיום שלהם מסתיים בתשע בערב. היום אני לגמרי מבינה למה בסוף יממה שבה הלבשנו, ארגנו, הסענו, עבדנו, אספנו, החלפנו, חינכנו, התווכחנו, שחקנו, בשלנו, האכלנו, הצלנו, הלבשנו, קלחנו, הקראנו, השכבנו, כבסנו, סדרנו - אנחנו רק רוצים לזחול לתוך המיטה ולהתעורר למחרת בזריחה, לבכי של תינוקת.
היום כבר אין לי שום טענות לזוג החברים שהגיע אלי עם הבן הקטן שלהם ונעלם להפסקת הסגריה הארוכה ביותר בעולם. בפועל היא ארכה 10 דקות לכל היותר, אבל בעשר הדקות האלה הבן שלהם הצליח לחרב לי את הדירה. הוא תלש את המגנטים מהמקרר ולעס אותם, הוא מרח נזלת על הספה, הוא שפך כוס פטל על הרצפה, הוא פיזר שקית במבה בחדר השינה שלי. "אני לעולם לא אפיל את הילדים שלי על אנשים אחרים", חשבתי לעצמי לפני שהפכתי לאמא. וכיום? כיום אני מסגלת לעצמי תכונות של קוקייה בעודי מנסה לפזר את בנותיי בין בתים של אחרים ונושאת תפילה שהלוואי וידאגו להן גם לארוחת ערב.
הפכתי לאישה סלחנית במרחב הציבורי
בקיצור, הפכתי להיות אישה סלחנית יותר במרחב הציבורי. אבל יש דבר אחד שבו אני סלחנית פחות, או אפילו לא סלחנית כלל! מאז שהפכתי לאמא, העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: טובים ורעים. הטובים האם אלה שמתייחסים לילדות שלי בחיבה, שאומרים שהן מדהימות. הטובות הן אלה שמגיבות בפייסבוק על התמונה של הילדות בסופרלטיבים כמו: "מושלמותתתתת" (וכמה שיותר ת' בסוף המילה הרי זה משובח!). הטובים הם אלה שמחייכים ומנופפים לילדות לשלום ברמזור; הן אלה שמודעות לכך שהילדות שלי הן פלא הבריאה ונותנות לכך ביטוי מילולי הולם. כן, אלה ללא ספק כוחות האור בעולם! מא/נשים כאלה תבוא הישועה, הם אלה שיכולים להשכין שלום במזרח התיכון!
הרעים כמובן, הם אלה שהילדות שלי לא מעניינות אותם. הן אלה שרואות אותי מטיילת בכפר וטורחות לציין שהכלבות שלי חמודות, אבל לא מעיפות מבט ביוצאות חלציי המהממות. הם אלה שלא אוהבים ילדים. בקיצור, הם כמוני לפני שהפכתי לאמא. ולאלה אני לא סולחת.