"היא תגדל להיות ילדה בודדה", "אתם עושים לו עוול", "מה, הרי ברור שחייב עוד אח", אלו רק חלק מהתגובות שמקבלים הורים שבוחרים להביא "רק" ילד אחד לעולם. בישראל, כמו בישראל, כולם מתעניינים בכולם וכולם רשאים להביע דעה, גם אם לא שאלו אותם וגם אם אף אחד לא באמת מעוניין לשמוע. ובישראל, כמו בישראל, הנושא הכי אמוציונאלי, זה שמעורר הכי הרבה תגובות, הוא נושא הילדים.

אנחנו בחרנו להביא ילדה אחת לעולם. ילדה אחת שהיא עולם שלם, שתקבל את הכי הכי טוב שאנחנו יכולים להציע ולתת לה. למה? כל מיני סיבות הביאו אותנו להחלטה הזו, אך יש גם סיבה פשוטה: אנחנו לא מרגישים שאנחנו מעוניינים בילד נוסף. טוב לנו ככה. אנחנו והיא והכלב. ואם לנו טוב ככה, אז אני רוצה להאמין שגם לה טוב ככה. וכי אנחנו רוצים לתת לה את כל מה שאנחנו יכולים, וכי צריך לדאוג לה להכל. לחינוך טוב, לעתיד מוצלח, וכל אלו עולים כסף. אך זה לא רק עניין של כסף. ילד זו תשומת לב תמידית, זה לשים לב אם הוא במצוקה ולטפל בכך, זה לבלות איתו, לעזור לו לגדול להיות אדם בטוח בעצמו, אהוב ושלם, זה להקדיש לו את הזמן שלנו, וכולנו יודעים שאין לנו הרבה ממנו. נכון, יש כאלה שיכולים לעשות זאת גם אם יהיו להם חמישה ילדים. אך יש כאלה שלא. ואלה החליטו שאת ההשקעה שלהם הם יעשו בילדם היחיד, אבל היא תהיה הכי טובה שהם יכולים לתת.

וכן, לפעמים עולה השאלה אם יהיה לה כיף יותר או פחות עם אחים, אבל כמעט כל דבר שאנחנו עושים מעלה תהיות אם זה הדבר הנכון לה. האם אנחנו עושים טעויות איתה? בטוח. אבל בשורה התחתונה, כשאנחנו שואלים את עצמנו אם יש בנו את היכולת והכוח לילד נוסף, התשובה היא לא. יש שיגידו שאנחנו אגואיסטים. שאנחנו חושבים רק על עצמנו. לאלה אני אגיד שיכול להיות שדווקא להביא יותר מילד אחד, כשאין את הרצון והידיעה המוחלטת שרוצים עוד ילד, זה אולי המעשה האנוכי. ובכלל, מי קבע שילדים עם אחים מאושרים פחות או יותר מילד יחיד? האם האושר שלהם לא קשור להשקעה, לאהבה ולכלים שהם מקבלים בבית?

נכון ל-2018 מספר הילדים הממוצע בישראל למשפחה, על פי הלמ"ס, עומד על 3.1, הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. יכול להיות שאנחנו יודעים משהו שהאירופאים לא? או שאולי דווקא ההפך הוא הנכון? ומה בעצם הבעיה (אם יש כזו בכלל) בלהביא ילד יחיד? למה כל כך חשוב להביא כמה צאצאים? האם ילדים הם שמחה, או שאלו הנורמות והמוסכמות החברתית? או שאולי אלו החרדות הטבועות בנו כל כך עמוק, שלא נשרוד, שחייב שיהיה יותר מילד אחד.

מה זו משפחה?

הסיבה הרווחת לריבוי ילדים היא בעיקר המשפחתיות שאותה אנחנו כל כך מעריכים וכמהים לה. לא מזמן יצא לי להיות בהופעה של אחת הסטנדאפסיטיות המוערכות בארץ. היא אמרה את מה שרובנו חושבים: ילד אחד זה לא משפחה. שני ילדים זה "משפ", ושלושה ילדים זו כבר משפחה לתפארת מדינת ישראל. אך האם זה באמת כך? ומי שם אותה, או כל אדם אחר, לקבוע זאת? ומה עם אם וילד? או בני זוג, ואפילו אדם וכלב או חתול? האם משפחה היא לא מה שאנחנו מגדירים?

כאמור הסיבות הן מגוונות, כשאחת מהן, וזאת שלי לפחות גורמת מעט להצטמרר, היא הפחד. הפחד שמא ילד אחד ימות, הפחד שהילד יצטרך לטפל בהוריו לבד בעת זקנה. הפחד מוביל אותנו ומכוון את התנועה, והוא מציף אותנו בתרחישים הגרועים ביותר שאנו יכולים לדמיין. כשהמטרה היא לא להיות בודד בעולם הכול כך אכזר הזה, הכול כך מנוכר הזה. רק שלפעול מתוך פחד זו דרך פחות טובה לחיות, ולהביא ילד מתוך פחד עוד פחות. כי לא. לא יהיה לכם יותר קל אם חלילה תאבדו ילד, ולא תגידו "מזל שיש לי עוד אחד".

נכון, יש המון המון סיבות טובות להביא כמה ילדים, ולהיות משפחה גדולה (אם כולם קרובים זה לזה) זה בטוח כיף, ותורם הרבה, אך הסיבה הטובה והלגיטימית ביותר להביא עוד ילד לעולם היא כי אתם רוצים בכך. אם אתם לא רוצים, אל תביאו. הילד שלכם לא אמור לשעשע את אחיו, לחבק לכם את הפחדים, או לגרום לכם להרגיש טוב יותר.

ואכן, בישראל לא פשוט למצוא הורים לילדים יחידים, אך אלה שבחרו כן לעשות כך שלמים עם החלטתם, ובטוחים כי עשו את הבחירה הנכונה להם ולילדם. ד' ובן זוגה, ור' ובן זוגה, הם הורים לילדים יחידים. "מה שהחיים דורשים מאיתנו, ומה שהחיים יכולים להציע לנו, הוא בין היתר פונקציה של כמה ילדים יש לנו", אומרת ד'. "זה אולי חישוב קר ומנוכר, אבל כשמבינים שיש פה לפחות ארבע נפשות שהמהלך הזה משפיע עליהן, זה מדהים אותי לחשוב שהמצב שלנו הוא שחריג, ואצל אחרים זו השגרה והנורמה. ההשקעה שאני יכולה להעניק לבת שלי גדולה לאין שיעור מההשקעה שיכולתי לתת לה אם היה לי עוד ילד".

בנוסף לסיבות אלו יש גם הורים שחושבים על הסיבה הסביבתית. "מעבר למשאבים המטורפים שדורש ילד - הרגשיים והכלכליים - שאותם אני בוחרת להשקיע בבן שלי", אומרת ר', "יש גם את הסיבה האקולוגית. יש פיצוץ אוכלוסין והעולם קורס לתוך עצמו, ואני חושבת שזה לא הוגן ונכון להביא יותר מילד אחד לעולם הזה".

הסביבה לא מקבלת

הסביבה הישראלית, כפי שאמרנו, אוהבת להביע את דעתה. טרנד ה"אל תיכנסו לי לרחם" לא נוצר סתם. במדינתנו הפשפשנית אין זה מקובל לא להביא ילדים, ולא לגיטימי להביא ילד יחיד. "שאלו אותי למה אני לא מביאה עוד ילד, ואפילו נתנו לי עצות אופרטיביות: אימוץ, פונדקאות ותרומת ביצית. העיקר שיהיו עוד ילדים", אומרת ר'. "אני בדרך כלל אומרת שמספיק לי אחד, ועונה בחריפות יותר אם ממשיכים לשאול, וב-95 אחוזים מהפעמים ממשיכים".

"רוב האנשים לא מקבלים את זה טוב או לא מקבלים את זה בכלל. אמרו לנו שאנחנו נתחרט על זה, שאנחנו אנוכיים, שישעמם לה ושהיא תהיה לבד, ואפילו מישהי אחת חסרת טקט במיוחד ששאלה אותי מה יקרה אם היא חלילה תמות". אומרת ד'. "שאלתי אותה אם היא ממליצה גם להצטייד בבעל 'ספייר'".

יש כמובן עוד סיבות למה לא כדאי להביא ילד אחד. יש האומרים שילדים יחידים גדלים להיות אגואיסטים, כאלה שלא יודעים לחלוק, שאינם יודעים לחיות בשותפות, ואפילו מפונקים. אך מחקרים כבר מראים כי ההשערות הללו אינן נכונות. על פי מחקר מקיף שנערך באוניברסיטת טקסס, ילדים יחידים הם בעלי יכולות אינטלקטואליות וקוגניטיביות כשל ילדים עם אחים ואף טובות מהם, אם כי הם מעט חלשים מהם חברתית, באופן לא משמעותי כלל. על פי מחקר בריטי שעקב אחרי חייהם של 100 אלף איש ב-40 אלף בתי אב, ילדים יחידים הם מאושרים יותר.

אז אנחנו בחרנו להביא ילדה אחת, ויש כאלה שבוחרים אחרת, ואולי הדבר הכי חשוב שכדאי שכולנו נבין הוא שכל אחד יודע מה טוב לו. מותר להביא עשרה ילדים, לגיטימי להביא ילד אחד, וזה בסדר גמור לא להביא ילדים. בואו ניתן לאנשים לעשות מה שטוב להם ונכון להם. בואו נפסיק לחשוב שאנחנו אלה שיודעים הכי טוב, בואו נתמקד בעצמנו, ונפסיק לחנך אחרים. במילים אחרות, בואו נהיה טיפה טיפה פחות ישראלים.