אני שי, בן 42, נשוי באהבה גדולה לגיבורת על ויש לנו שישה בנים. כן, שישה בנים.
גם אם תקראו את זה שוב זה יישמע לכם מוזר ולא נורמלי, אבל תנוח דעתכם, אתם צודקים לגמרי. זה מוזר ולא נורמלי. ז"א, הילדים נורמליים, ההורים קצת פחות. לא בגלל שככה נולדנו או שככה הכרנו, אלא שהחיים בבית של שישה בנים גורמים לך לעתים לאבד את שפיותך, את שלוותך ואת חוש הריח.
זה לא שתכננו את זה ככה, הרי ברור שרצינו בת, אבל כל פעם לא נשברנו והמשכנו לנסות משום מה למרות כל הסימנים המוקדמים בבית.
עשינו הכל, באמת. קיבלנו מתכונים, תפריטי תזונה, טיפים למיטה ולמה שמסביב, תכשירים, עשבים, נתונים פיזיקליים וביולוגיים, ניתוח על ידי רשתית העין והפלטפוס ברגל, בקיצור הכל.
המנצחים כמובן היו כל נותני הטיפים של סבתא שלהם, דברים הזויים שלדעתם ולדעת שבע דורות אחורה אין בהם שום פספוס. כמעט. בגללם הייתי שבוע בגיגית גחלים לוחשות והיא באמבטיות חומץ ותאמינו לי שחוץ מכוויות דרגה 2 ובלונד, לא יצא לנו כלום מהסיפור הזה. כמעט כלום, כי אחרי הכל יצאו שישה בנים...
הייתי יכול להיות אחלה אבא לבנות. באמת. אני זה שקונה את הבגדים לאשתי בחו"ל כשאני טס לבד, שולט במידות מחזייה ועד סריגים, עם אחלה חוש טעם ועם רצון גדול לפנק. לעזאזל, אני אפילו זה שמסדר לה גבות ופעם ב, כשממש אין ברירה, מורח לה לק (לא עושה פרנץ', תנוחו).
וככה, כאילו שאלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, קיבלנו שישה בנים.
זה לא שיש לנו קצת טענות, להיפך, יש לנו הרבה, כי אנחנו חושבים שזה פספוס, אבל כבר מזמן השלמנו עם זה, רבאק, כמעט את כל הפוסטים שלי בפייסבוק אני חייב להם.
הם אחלה ילדים, באמת, ואנחנו מודים לאל על מה שקיבלנו, אבל שום דבר בחיים לא מכין אותך להתמודדות הזאת.
בדמיון הזוגי של כל אחד, אתם מדמיינים כמה ילדים יהיו לכם, מתוכם כמה בנים וכמה בנות, אבל אין אף אחד שאומר לעצמו "בא לי רק בנות" או "בא לי רק בנים". אין. כולם רוצים מהכל ופתאום אתה לומד על בשרך שהאדם מתכנן תכניות ואלוהים עושה לו פחחחחחח.
זה מתחיל בדברים הקטנים כמו הבלאגן שהם משאירים מאחוריהם בכל מקום, כאילו יש להם נוהל אדמה חרוכה. נכנסים לחדר, משחקים, יוצאים, מישהו כבר יגיע אחר כך לסדר. זה ממשיך בכמויות כדורים בלתי נתפסות בבית ובסביבתו ובהתאמת צבעים נוראית בכל מה שקשור בלבוש. כאילו משהו נדפק בכרומוזום הזה שאוסר על כל אדם נורמלי לשלב פסים ומשבצות או גרביים ירוקות עם מכנסיים צהובים וחולצה כחולה.
בנים גם המציאו את המושג "ארונות וירטואליים". אלו בעצם ארונות שלא קיימים ברחבי הבית. ז"א, לא משנה היכן הם מורידים את הבגדים שלהם, בדיוק אותה הנקודה יש בעיניהם ארון וירטואלי. בעינינו זו פשוט רצפה. וכך רצפת הטראצו שלנו בבית מוצאת את עצמה חולקת טריטוריה עם ריצוף כותנה בשילוב בדים סינטטיים וניחוח רגליים נוראי.
השירותים בבית הם שטח אקס טריטוריאלי. אין שום סיבה לאף אחד להיכנס לשם אלא אם הוא נמצא במצב של פיקוח נפש או איבוד הכרה. מדובר באזור מוכה אסון. כאילו יש משהו באסלה שאומר להם "תראו אני פה!" ומה שהם שומעים זה "הי, גם הרצפה והקירות נמצאים כאן!".
אבל יש משהו בבית של בנים שמפשט חלק מהדברים. למשל כשאני טס לחו"ל המתנות חסרות מעוף לחלוטין ונמצאות במנעד שבין כדורגל, חולצת כדורגל ופיפא לפלייסטיישן 4, והעיסוקים שלהם בזמן הפנוי נעים גם הם בין כדורגל בטלויזיה, כדורגל בפלייסטיישן וכדורגל בדשא.
ואחרי כל זה, לא הייתי מחליף אף אחד מהם בבת, כי הם פשוט הכי טובים בעולם, למרות הנטייה הגנטית הדפוקה שלהם (מהצד שלי כמובן, כי ככה זה בזוגיות, כל הדברים הדפוקים באים מהצד של הגבר) לקום בשעות בהן השמש עדיין לא זורחת ולדרוש קערה של קורנפלקס עם חלב תוך כדי צעקות "אבא, הוא נשם עלי, בוא נתחיל מלחמה".