זה כבר כמה חודשים שאני מסתובבת עם קשיי נשימה כאלה, כמו כל הורה שרואה את הנתונים בחדשות על בני נוער מבולבלים שבמקרה טוב מתפרעים בלי השגחה ובמקרה הפחות טוב שוקעים בדיכאון עמוק, וקצת בא לי לסגור את החבורה הפרטית שלי במרתף חשוך ולהגן עליהם מהמציאות ההזויה הזו, עד שהחלק הקדמי במוח שלהם יסיים להתפתח, בקטע ביולוגי, כי עד אז מי יודע מה עוד יקרה פה.
הרבה דברים נחתו עלינו בשנה האחרונה ומנקודת מבט הורית זו שנה שחושפת את ההכרח לחדד את הייעוד האמיתי שלנו כהורים: לוודא שהילדים שלנו גדלים להיות בני אדם בריאים ומאושרים.
בני אדם.
בריאים.
מאושרים.
אבל אז באה שאלת השאלות: איך עושים את זה? הישארו אותי כדי לבחון כמה המלצות קונקרטיות שנותרו איתנות במחקר אורך של 25 שנים.
"עולם רווי אלימות שחוגג מיניות, סמים ואלכוהול"
נתחיל עם הערה חשובה. כמי שפגשה ביובל האחרון אלפי בני נוער, בחמש יבשות, אהיה לרגע הסנגור שלהם ואגיד שזה גיל שהם מבולבלים ואומללים גם בלי כל הנגזרות של התקופה. אנו מצפים מהם להתעצב בקטע נורמטיבי בעידן בו העולם שטוח ומוצף במידע, בעולם רווי אלימות שחוגג מיניות, סמים ואלכוהול בווליום שמטשטש את הקווים בין הטירוף לנורמה.. והנורמה, היא בכלל עברה דירה, וגרה עכשיו במגדלי פנג'ויה במימון של מישהו ש"לא מצפה לשום דבר בתמורה", שם היא מצלמת תכנית ריאליטי ומשדרת אותה לייב באינסטגרם כשהיא לובשת חוטיני.
ועם כל הכבוד לניסיון המצטבר, גם אני, כמו כל ההורים למתבגרים (ואל תטעו, מדובר בצוציקים נרגנים שעברו את גיל 9 וחצי בערך), נדחפת הצידה כי עצם קיומי הנושם עושה להם "פאדיחות רצח", ולכן הוחלפתי בחבורה של חבר'ה עם בלאנדסטון וחוסר מודעות לדאודורנט שהבינו את החיים אחרי שהתייעצו עם הרב גוגל והם הרבה יותר זורמים ומגניבים - לראיה הם כולם מסכימים שהמצאת המאה זה נרגילה בטעם תפוח. אז לא, בכלל לא פשוט הסיפור הזה.
ואם זה לא די, אז דעו שגם אני, שלהבין נוער זה המקצוע שלי, צופה ביפות שלי עושות בדיוק מה שאני מבקשת רק הפוך, ובדרך מקפידות שלא לדלג על כל הטעויות האפשריות. ולכן אני ממשיכה להתעקש בחינניות מתפרצת על דברים ברומו של עולם שאני קוראת להם חינוך והבנות שלי קוראות להם "חפירות קטנוניות ובלתי מחוברות למציאות כי את לא מבינה כלום בחיים האלה". דרך אגב, ייתכן שזו נקודה ראויה בטור לעדכן אתכם שיש לי ניסיון קליל של 25 שנים בחינוך משלים ולאחרונה סיימתי את תפקידי כמנכ"לית של ארגון בינלאומי המתמחה בהכשרת בני נוער לתפקידי הובלה ומנהיגות דרך מסע זהות – שאני גם חתומה על המודל החינוכי שלו. אבל כל זה כאמור לא ממש מרשים את הבנות שלי, וככה יוצא שכמו כל הורה מותש מהסלוגן "לכולם מרשים" שחושש שבגלל ה"חינוך" שלו הילד יפסיד את המקום בזום של המקובלים חלילה, גם אני מתהלכת לעיתים על החבל הדק שמתוח בין "סומכת עליכן חיים שלי, אתם מספיק גדולות אז קחו אחריות" ובין "מה לעזאזל חשבתן לעצמכן יא ילדות הזויות שכמותכן". כי לא, לא פשוט הסיפור הזה.
העת שלנו להתבגר כהורים
או שאולי הוא יותר פשוט ממה שחשבנו?! מה שבטוח, הגיעה העת שלנו להתבגר ולהבין שאם לא נהיה על המשמר לא יהיה שם מישהו אחר ויש סיכוי סטטיסטי שזה רק ילך ויהיה יותר גרוע. היום יותר מתמיד עלינו להגדיר לילדים שלנו את הגבולות האדומים של החיים האלה ואז גם לעמוד מאחוריהם בנחישות ועקביות של נינג'ות שסיימו מסלול במג"ב.
אבל אז באה שאלת השאלות: איך עושים את זה? אז הנה, בענווה מקצועית, כמה המלצות קונקרטיות שנותרו איתנות במחקר אורך ובעיקר עמדו במבחן המציאות:
1. תגדלו מבוגרים
לא מתחילים לחנך ילד בגיל 9 וחצי, מתחילים בשבוע 13 - אחרי שקיפות עורפית ולכן, הורים צעירים שימו לב: התינוקי החמוד והבלתי מזיק שאתם מגדלים כעת יהיה כזה לתקופה די מוגבלת. המציאות מספרת שאת רוב חייו הוא יבלה כאדם בוגר, לכן כדאי שתסתכלו על העולל עם המתיקות המתפרצת ופירורי הבמבה ותראו שם את אותו איש בוגר עצמאי, חיוני ואחראי שאתם מצפים ממנו להיות בסביבות גיל 16 - ותגדלו אותו .
הורים וותיקים, אל חשש! על אף שמומלץ לנקוט בגישה הזו מגיל אפס, אפשר להתחיל גם בגיל 9 וחצי וגם ב-14. רק שאז זה מורכב יותר, בערך כמו ללמוד שפה חדשה. מצד שני, עם עקביות ואסרטיביות – הכל אפשרי.
2.תאהבו אותם בקול רם
תגידו את המילים המופלאות והמרפאות האלה בכל הזדמנות שיש לכם: "אני אוהב/ת אותך ילד/ה שלי". באופן לא מפתיע למילים האלה, כשנאמרות בכנות, יש משמעות אדירה בחייהם של בני נוער שהרי זה הגיל שהם אשכרה מבינים את המשמעות שלהן. תחבקו ותנשקו אותם ואל תתנו להם למכור לכם שזה לא נעים להם. זה שקר גס. הם מתים על זה וזקוקים לזה יותר מתמיד. בדיוק כמונו. ואם אני לא משכנעת אתכם תשאלו את מאסלו – הוא שם את זה בתחתית הפירמידה של הצרכים האנושיים וכמדומני שהיה די מבוגר כשכתב את זה.
3.תשתילו להם אנטי וירוס
תחליטו על אני-מאמין של התא המשפחתי שלכם ואז תחיו על פיו ותתנו דוגמא אישית במעשים, ויותר מזה: תתמללו אותו בקול רם ותחזרו עליו כמו מנטרה, כדי שייקלט. עם זאת, תקפידו שיהיה קצר וממוקד כי אין להם זיכרון טוב בגיל הזה. הבנות שלי למשל ימלמלו שלושה חוקי ברזל של הבית שלנו גם אם תעירו אותם באמצע הלילה: בבית הזה יש אהבה שלא תלויה בדבר,שיתוף וכנות זה אנחנו והאחרון - אלימות, סמים או שכרות - לא פה! אבל הכי חשוב: אוי ואבוי מה קורה לשמש אם עוברים על החוקים האלה. מה שיקרה בטווח הארוך זה שהם ייצמדו לאני מאמין הזה גם כשלא תהיו שם להזכיר להם. וביננו, רוב הזמן לא תהיו שם...
4. תחזירו את היראה לאופנה
שימו לב, לא פחד - יראה. מכירים? זה יותר בכיוון של חשש חיובי. אל תנסו להיות חברים שלהם. יש להם מספיק. תהיו ההורים שלהם, תשמרו את האלמנט הפחות פופולרי אבל הקריטי הזה של יראה מאבאמא ותעשו את זה באופן מכוון ומודע. ככה למשל כשהם יתריסו את המשפט האלמותי "למה מה תעשו לי?", תחזירו מבט נוקב ותשאלו בפאתוס של סוכן מוסד: "את בטוחה שאת רוצה לבדוק אותנו?!". במקרה שלנו המתבגרת מתלבטת לרגע ואז מסתובבת ועולה לטרוק את הדלת החבוטה בחדר שלה, ככה שבינתיים יוצא שהסלוגן שלי "יותר חשש, פחות חשיש", עובד יופי.
5. תגידו לא ותגדירו גבולות
עובדתית - בני נוער הם לא מומחים גדולים בשליטה עצמית אז אנחנו צריכים לעשות את זה עבורם. הם הרי לא מזהים סכנה וכשהם מזהים סכנה הם משוכנעים שקטן עליהם, כשהם רוצים משהו הם לא רואים את הצדדים המאתגרים, וגם אם הם עשו חמש יחידות מתמטיקה - חשיבה לטווח ארוך אין להם. גם אם הם יו"ר מועצת תלמידים - הם נכנעים ללחץ חברתי. אז תגידו להם לא. ולא, זה לא לעמוד מולם, אלא לעמוד לצידם ולזכור שכל המחקרים מוכיחים שבני נוער מתרגמים גבולות לאהבה ואכפתיות.
וגם פה עקביות זה שם המשחק. הנה דוגמא בסיסית: לא קונים לילדה בת 5 ביקיני אם מתכננים לאסור על ילדה בת 15 להתהדר בבגד ים חוטיני! (והיא בהחלט תבקש כזה). אי אפשר לתת מסרים סותרים, הם לא מטומטמים.
מתי אומרים לא? מתי שברור לכם שהנזק שעלול להיווצר גדול מהתועלת. הנה דוגמא: שנייה אחרי שפרסמו שאוטוטו מותר קפריסין, כבר ביקשו ממני לטוס לשם בצאת הקורונה עם חברות. חשבתי חצי שנייה ואמרתי לא. אמרו לי "לכולם מרשים". אז צלצלתי לכל האימהות האחרות כדי לוודא שלכולם לא מרשים. כי "כולם" עובד גם הפוך.
עוד דוגמא? בבקשה. כשניסו לבטל את הנראה לאחרונה בוואטסאפ / לחסום אותי בסטורי, אמרתי אין בעיה ונתתי 24 שעות להיפרד מהחברים כי הופ אני מפסיקה לשלם את חשבון הסלולר. חמודות שלי, אמא לא מטומטמת, היא הבינה שבמילניום החדש זו המתודה שהחליפה את חגורת העור הפופולרית של שנות ה-70 אז בואו.
בשורה תחתונה, תעמדו מולם באסרטיביות ותזכירו להם שלמרות שהם היו מעדיפים להיות הילדים של מדונה, ההורים שלהם פה כדי לעטוף אותם באהבה עמוקה שאיננה תלויה בדבר, לתת להם דוגמא חיה לחיים שמושתתים על סט ערכים ברור ולחדד להם כלים אישיים שאנחנו מתעקשים שיהיו להם, כך שבבוא העת יתמודדו עם חיים מאושרים שבנו בעצמם, בביטחון, בשיקול דעת ובהצלחה.
מודה שהחמישייה הזו עובדת יותר טוב כשמיישמים את כל הסעיפים יחד, שהרי אז הם מאזנים אחד את השני לכדי מציאות חינוכית קוהרנטית שיותר קל לקיים אותה. אם נשארים עקביים זאת אומרת. בקיצור, תנסו. מה יכול להיות? מקסימום זה יצליח.