אתמול הובאו למנוחות ניר ונועה ברנס ז"ל, הורים לשלושה ילדים מקיבוץ אורטל, שנרצחו לאחר שחיזבאללה שיגר רקטה שפגעה ישירות ברכבם ברמת הגולן. הבוקר תיארה הגר אדר, אחותה של נועה, את התחושות הקשות בקרב המשפחה והדאגה לילדים.
"אנחנו בהלם, בניתוקים, בבכיות. נכנסנו למשפחת השכול", אמרה הגר, "נאסוף את הכוחות שלנו בשביל הילדים. אין לנו מושג קלוש מה יהיה. נחשוב ביחד, נשתף את הילדים ונקבל החלטות. באמת שאין לנו מושג".
"דיברתי עם נועה וניר חצי שעה לפני שנהרגו. הילדים היו עסוקים בעניינם והם לקחו לעצמם זמן חופש לסידורים. התקשרו אליי מכרמיאל: 'הגר, אנחנו שולחים לך וואטסאפים, תמונות של אופניים, תבחרי בשביל הילדה שלך שיש לה יום הולדת תכף'. היו קשקושים, מה קורה ומה העניינים. עוד כל מיני שטויות. אמרתי להם: חבר'ה, היו שני חיסולים רציניים. האם אתם מחוברים, האם אתם יודעים? ניסיתי למזעק נזקים, לחשב סיכונים".
"אמרתי להם: אתם בשטח, תחזרו הביתה. ידעתי שהם בדרך הביתה מכרמיאל. ב-19:20 התריעה אצלי אזעקה. בדיעבד, הם נהרגו לפני. כשהם לא ענו יותר משתי דקות זה כבר הדאיג אותי ואת רחלי, האחות הבכורה שלנו. ניסיתי ליצור קשר טלפונית וגיליתי שהם מנותקי קשר. יצרנו קשר עם המשטרה ונדרשנו לבוא ולתת דגימות דנ"א. עלינו לבשר לילדים, להיות איתם, ובצד השני במערכה מרחוק מול אמא שלי שבפתח תקווה, שבאותו רגע לא הייתה בתקשורת. היא בכלל לא ידעה מה קורה. היינו צריכים לנהל את שתי המערכות האלה, בלי שיש ודאות, כי לא היה זיהוי עדיין. ידענו על זה בעצם כמעט מהרגע הראשון".
מה עובר בראש באותם רגעים? זו הישרדות צעד אחר צעד?
"אחותי ואני מטפלות במקצוענו. אחותי מדריכת חירום שמה-7 באוקטובר מגויסת מטעם משרד החינוך לזוועות הכי גדולות. איזה אירוני שזה הגיע אלינו. התחושות שאנחנו בניתוק, בתדרוך, אבל אנחנו ביחד ואין לנו פריבילגיה להתפרק".
ספרי על הקשר ביניכן, האחיות.
"נועה וניר הכירו בגיל 20 והיו מאוהבים כל השנים. אם יש כביסה מלוכלכת, הם מעולם לא כיבסו אותה בחוץ. תמיד היה אור בבית, אנשים שמארחים בשפע, אוהבי אדם. זו הייתה חגיגה אחת גדולה מבחינתם, לחגוג את החיים. לי, לרחלי, לנועה ולאמא שלי יש קשר יום-יומי, רציף, קבוע. יש לנו את הוואטסאפ הקבוע, שיחות יום-יומיות רגשיות. קבענו מפגש ביום שישי הקרוב, כי רחלי מאוד התגעגעה. היא גרה במרכז, בשומרון, ואנחנו בצפון. היא הציעה ארוחת ערב. אתמול שמחתי כשהגיעה לי חבילה מחוץ לארץ עם כל מיני שטויות שקניתי, כולל משהו שאף פעם לא עשיתי - צמידי אחיות. קניתי צמידי אחיות, שיהיה לנו. מן הסתם לא הספקתי לתת אותם".
הקושי הכי גדול זה הילדים. את מטפלת. רץ לך בראש מי יטפל בהם?
"אני בן אדם, לא מטפלת. אין לי שמץ של מושג. נחשוב כולנו ביחד. יש משפחה עוטפת וחברים, שתי קהילות, גם אורטל וגם קיבוץ דגניה ב'. יש גם את משפחת ברנס שזה שבט אחד שלם. נחשוב ביחד".
נועה וניר חששו לנוע באזור הזה בגלל האירועים מאז פרוץ המלחמה?
"בהתחלה הייתה חרדה מאוד גבוהה. ניר מיד התגייס לכיתת הכוננות, עם תחילת המלחמה. נועה קצת ברחה למשפחה בנתניה, אבל הרגישה שהיא לא יכולה לעזוב אותו לבד במערכה. עם הזמן יש הסתגלות. זה הבית שלנו. מה נעשה, נברח? אנחנו לא מפונים, אנחנו פה. ניר החזיק את הלול, שזה אחד הענפים שהכי קשה להם עכשיו. נועה מזכירת המטע וגם הייתה גברת שוקולד, השוקולטרית שעושה סדנאות ומתוקים באזור. אתה לא קם ובורח, אתה חי את החיים".