מכתב לאימא מכפר ויתקין,
כשאת התכוננת ללוויות, אני עליתי שוב על הבמה כדי לספר לאנשים שאני בכלל לא מכיר מה עובר עליך ברגעים הללו. אף אחד לא יבין. גם אם יגידו לך שהם מבינים, הם לא. ברגע אחד המציאות העתידית שתכננת בקפידה במשך שנים נשמטה מתחת לרגליך.
בום.
אהובייך נטמנו זה לצד זה ושום דבר לא ירד איתם למטה. אולי מישהו ברגע האחרון זרק איזו בובה או סוג של צעצוע. ככה, ברגע אחד של חוסר שליטה. לאהוב שלי הייתה בובת בן-טן כזו שהוא לא הפסיק לשחק בה והיא הייתה הולכת איתו לכל מקום. כשהוא שכב מחוסר הכרה בבית החולים, מישהו הניח את הבובה הקטנה בכף ידו הדוממת. אחר כך, כשעמדנו שבורים סביב הקבר הפתוח, הבובה הזו נזרקה פנימה אל תוך הקבר, יחד איתו, רגילה ללכת איתו לכל מקום. את בטח חשבת שטוב שכך, כי הוא מאוד אהב את הצעצוע הזה ועדיף שהוא יהיה איתו, אולי ישעמם לו שם, אז שיהיה לו עם מה לשחק.
רגבי העפר על הקברים הטריים נשטפו הבוקר ואת בוודאי חשבת על הילד האהוב שלך וגם על אישך, שאולי קר להם שם למטה, ואולי לרגע קט רצית לכסות אותם בשמיכת פליז נעימה ואולי להדליק להם חימום. אולי אפילו חששת לספר את זה לקרובים אליך, שלא יחשבו שהשתגעת או משהו כזה. אז לא, לא השתגעת. זה לגמרי נורמלי.
הדיו כבר יבש על מסמכי התרומה שעליהם חתמת. אולי את מבינה למה חתמת ואולי לא. ואם לא, זה לגמרי בסדר, יבוא יום שעוד תביני. אולי תפגשי את המושתלים ואולי לא. אולי הם יגידו לך חמש מאות פעמים בדקה 'תודה' אבל שנינו יודעים שאין פה באמת נחמה.
ובשבעה, יחבקו אותך המון. חלק יחבקו חלש, מתוך מבוכה ויפלטו מילים מגמגמות, חלק יחבקו חזק ולרגע קט יעניקו לך תחושה של אדמת חמרה מוצקה. חלק יגידו "שלא תדעי עוד צער" שבקונסטלציה מסוימת זה המשפט הכי הזוי שאפשר להגיד. ואת תדפדפי.
את תיכנסי בוקר אחד לאוטו ובמקום לפנות ימינה לעבודה, תמשיכי ישר. את תסעי ותסעי ותסעי עד שהדלק או הכביש יגמרו, מה שבא קודם. ובנסיעה, הדמעות ישטפו את פניך, ואת הטלפון הנייד והקורוזיה תשבית אותו. במעבדה הטכנאי יגיד לך שאין אחריות על קורוזיה. אז תגידי לו שקורוזיה בתחת שלך ותסתכלי לו בלבן של העיניים כמו שהסתכלת למלאך המוות שבא לקחת לך את האהובים, והטכנאי יחליף לך לטלפון חדש וטוב יותר ואפילו ישים לך מגן זכוכית ולא ייקח לך שקל.
כולם יגידו לך שיהיה בסדר. אנחנו פה. אחר כך השבעה תעבור והם יתמעטו, יחזרו לשגרה השוחקת כל כך. בשלושים בטח יבואו מלא, אבל בלילה, לפני השינה, בעוד חצי שנה, את תישארי לבד. אולי אפילו תיכנסי למיטה של הילד, תטמני את אפך בכרית הנוצות, רק כדי להריח אותו שוב. והריח שלו, אוי הריח. הריח יפלח את ליבך כמו חץ חד וכואב. ואת לא תכבסי את ציפת הכרית רק כדי שיישאר הריח לפעם הבאה.
יש כלל אחד באבל. יודעת מהו?
אין כללים.