הורים לשניים או שלושה ילדים מסיימים יום רגיל עם הלשון בחוץ. סביר להניח שלצד כל האהבה לילדים והסיפוק שהילדים מביאים להם, תשמעו מהם מדי פעם טרוניה על כך שהם קורסים תחת העומס התפקודי והכלכלי, ותמיד תמיד עייפים. רובנו כאלו, ואנחנו מורידים את הכובע בפני הורים לארבעה, לוקחים נשימה עמוקה (או אנחת רווחה) מול הורים לחמישה, מרגישים רעד קל מול הורים לשישה, פוערים עיניים ושומטים את הלסת מול הורים לשבעה. אז כדי שתחזירו אותה בחזרה (טוב נו, לא בטוח), מצאנו לכם את משפחת ירדני, משפחה חילונית מגבעתיים, שמורכבת משני הורים, שבעה ילדים ועוד כמה בעלי חיים.
נא להכיר: משפחת ירדני
ההורים:
יעל ירדני (47) ויוסי (יהוסף) ירדני (53), מנהלים ובעלי רשת הגנים "הבית של יעל" ברמת גן.
הילדים:
יערה (25), סטודנטית למשפטים, נשואה ואמא לתינוק בן חמישה חודשים. בימים אלו היא בהריון נוסף (הולכת בעקבות אמא?). גרה עם בעלה והתינוק באופן זמני אצל ההורים כדי לחסוך כסף לבית משלהם.
ישראל (23), לומד תכנות אפליקציות.
יואב (21), חייל בגרעין ומתנדב בבתי ספר ברמלה בסיוע לנוער במצוקה.
יפעת (18), חיילת, אחראית על זימון חיילים למילואים.
יוגב (13), לומד בבית הספר כצנלסון ומנגן על סקסופון.
ירין (בת 12), לומדת בבית הספר כצנלסון, שרה במקהלה ומנגנת בפסנתר.
יהב (בת 8), לומדת בבית הספר כצנלסון ויוצרת בקרמיקה.
בעלי החיים:
שלושה כלבים, שני חתולים, דגים ושרקן. התוכי שגר איתם כ-7 שנים, וכמובן שלא היה בכלוב, התעופף לאחרונה מהבית.
למה עצרתם ב-7?
"לא עצרנו, רציתי עוד אחד אבל הגיל והביולוגיה עשו את שלהם. היה לי קשה להשלים עם זה. יכול להיות שעוד נאמץ ילד כשילדיי יתבגרו. אנחנו עדיין רוצים משפחה גדולה".
מאיפה שואבים את הכוחות?
"יש משהו שמניע אותי, אולי האהבה ליצור. אנחנו בנויים לחיים אינטנסיביים, מה שאנחנו עושים בשבוע אנשים עושים בחודש. ברור שאנחנו עייפים ויש קושי, אבל אנחנו חיים וצומחים מזה".
עוד בערוץ בית ומשפחה:
איך מסבירים לילדים על פסח?
"אמא, אז אבא הוא כמו העבדים?"
רופאים מספרים על הנס הרפואי שלהם
איך מגיבים ברחוב?
"כל מי ששומע שיש לי שבעה ילדים אני ישר אומרת לו: אף אחד לא הביא ילדים מנישואים קודמים, אין לנו תאומים ואנחנו לא דתיים. זה מסקרן את כולם".
איפה מאחסנים את כולם?
"כשהיינו עם ארבעה ילדים, הם כולם גרו באותו חדר. כשהשכירויות האמירו, קנינו את הבית שבו אנו גרים, 100 מ"ר צמוד קרקע, וחילקנו אותו לתשעה חדרים קטנטנים. כך לכל אחד יהיה את המרחב האישי שלו".
יש מישהו שמוכן לארח אתכם בשבתות ובחגים?
"בגלל שאנחנו גדוד לא תמיד אוהבים לארח אותנו, ולא תמיד נגיע ביחד. אני למדתי שכשאני מתארחת מגיעים איתי הסירים. לעומת זאת, אני אוהבת לארח. בכל יום שישי יש אצלנו בבית עוד 10 אנשים בנוסף לילדים. יוסי אוהב לבשל והתבלין העיקרי שלו באוכל זו אהבה".
איך הגעתם לעבוד ביחד?
"עבדתי כגננת במשרד החינוך, והמשכורת שלי לא הספיקה לגנים הפרטיים של הילדים. החלטתי לפתוח גן פרטי והעסק פרח. יוסי עזב את עבודתו ובא לעזור לי. משנת 1993 אנחנו 24 שעות ביחד בכל יום. זה גם איפשר לנו להיות עם הילדים שלנו כל היום עד שהיו בני 3".
ומה עם המילה הגסה הזו... כסף?
"למרות הקושי הכלכלי אנחנו מסתדרים, כי לומדים לוותר, לעשות סדר עדיפויות. אנחנו לא נוסעים לחו"ל, אין לנו בעיה לישון בקמפינג באוהלים ובמזרונים. לא קונים מותגי יוקרה. אני מכינה להתמודדות עם החיים האמיתיים. אם לילד אין הוא ילמד להשיג את זה, אבל זאת בתנאי שהוא חושב שהוא שווה ושהוא מעריך את עצמו".
את אומרת שמנטרת ה"תקנה לי" דילגה עליכם?
"כל המשפחה שלנו בנויה על נתינה. אם אין כסף אתה לא תלך עם מותגים אלא עם נעל פשוטה, ואתה לומד לוותר ולהתחלק ולתת משלך. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. מה שיכין אותם לחיים ויקבע את האושר שלהם הוא לא הכסף, אלא אם הבית שלהם יציב והם מרגישים בטוחים לעשות מה שהם רוצים בחיים. לפני האייפד והאופניים החשמליים, בריאת העולם שלנו היא מה הילד חושב על עצמו, האם הוא מאושר ואוהב את עצמו, האם אמרנו לו היום שאנחנו גאים בו?".
לסוזוקי אלטו אתם בטח לא נכנסים.
"היה לנו רכב לשבעה מקומות, ומעולם לא יכולנו לנסוע כל המשפחה. לפעמים מישהו היה בא לקחת את השאר. ואז קנינו סוואנה לתשעה מקומות, זה נוח לנו גם בגלל הציוד של הגנים. בשלב מסויים הם החלו להוציא רישיונות. עכשיו יש רכב נוסף שאנחנו חולקים בו, ומסתדרים".
איך נערכים לקניות?
"בגלל העומס בעגלה שלי חושבים שאני המוכרת בסופר. אני עושה קניות בסופר של הדתיים, שם אני לא חריגה וכמו כולם. חוץ מהעובדה שאני לובשת מכנסיים. שם אני לא מתפתה לקנות מעבר למה שאני זקוקה לו. בסופר רגיל שואלים אותי אם פרצה מלחמה ואם אני אוגרת אוכל, כולם מעירים הערות וזה לא נעים. אנחנו קונים לדוגמא 4 שקיות אורז של 5 ק"ג, כיכר לחם ליום. צריך ללמוד ניהול כלכלי נכון. אני למשל לא קונה בתשלומים, כשיש קונים וכשאין - לא קונים".
איך פועלת הסינרגיה ההורית שלכם?
"אנחנו החלטנו על מדיניות משותפת. מול הילדים אנחנו אחד ומול העולם אנחנו אחד. כדי לגדל 7 ילדים את צריכה פרטנר, אני מצאתי אותו. יוסי הוא 'החברה שלי לחיים'. אנחנו עושים הכל ביחד, 24 שעות, כל המטלות מתחלקות בינינו באופן ספונטני. זה הגיע למצב שאני ממצמצת בעין ויוסי יודע מה אני רוצה".
ספרי לי על ההתחלה שלכם ביחד.
"כשפגשנו אחד את השנייה, אחרי שבוע החלטנו שאנחנו מתחתנים ולא ידענו איך להגיד להורים שלנו. הפגישה שלי עם אמו של יוסי נשמעה כך: 'אמא, תכירי זו יעל. אגב, אנחנו מתחתנים בקרוב'. זה לא נורמלי שאחרי שבוע יודעים שזה זה. אבל כנראה שאלוהים אהב אותי ושלח לי את מה שמתאים לי. אני לא יכולה לחשוב על החיים בלעדיו".
מצליחים להשיג קצת שלווה משותפת?
"הילדים שלי יודעים שבשבת עד 12 בבוקר אף אחד לא דופק לי על הדלת ומעיר אותי. אנחנו גונבים זמן מתי שאפשר. אם בצהריים הכל שקט בגנים אנחנו קופצים לסרט. גם כשנסענו יחד לסופ"ש בבית מלון מקומי, קפצנו הביתה לאכול עם הילדים ארוחת ערב וחזרנו למלון. אנחנו לא יכולים בלעדיהם, והכי נהנים כשאנחנו איתם".
יש חלוקת מטלות בבית?
"אין אצלנו עוזרת בבית, לא יקום ולא יהיה. לכל אחד יש מטלות וכל אחד יודע את תפקידו, תלוי מה הילד אוהב לעשות. ילד אחד לא טוב בניקיון, אז הוא יוציא את הכלבים ויוריד את הזבל. ילדה אחרת אמנית בנשמתה, לכן היא אחראית על סדור השולחן. אני גאה בזה וצריך לדעת לפרגן ולהגיד מילה טובה לילד, אבל צריך להעמיד במקום כשלא מתנהגים בסדר ולהיות עקבי. שם המשחק בחינוך הוא התמדה ועקביות. אני לא חברה שלהם, אני אמא שלהם, הסמכות ההורית. היום לצערי הורים רבים איבדו אותה".
הסבתות עזרו כשהם היו קטנים?
"בשנים הראשונות אמא שלי עזרה לי עד הילדה הרביעית. אז היא כבר הזדקנה ולא יכלה עוד, ומשם אני ליוסי ויוסי לי. נראה לי טבעי שאצל כל אחד זה צריך להיות ככה. היו זמנים שהסבתות עזרו ומימנו את החוגים, והיו גם שנים שנאלצו לוותר על חוגים כי לא היה כסף. כשכן היה כל ילד בחר חוג אחד".
אז היו זמנים קשים?
"לפני שש שנים, נפלו על יוסי 200 לוחות גבס. הוא שבר את הרגל, נכנס לבית החולים וחטף שם את החיידק הטורף. במשך תשעה חודשים לא ידענו אם יחיה או ימות. נפלו עליי השמיים, כל הבית התהפך. הייתי רצה בין בית החולים, הגנים והבית, עובדת 24 שעות. נאלצתי לסגור גנים כי לא יכולתי להשתלט על זה לבד, למרות שהעובדים סייעו לי רבות. שם למדתי להעריך פרופורציות לחיים, לדאגות, לכסף. שם למדתי להגיד תודה בכל בוקר וערב על זה שיש אוכל על השולחן וקורת גג, ושאני יכולה לדאוג לצרכים הבסיסיים של הילדים שלי. שם גיליתי יעל חדשה. ככל שאמרתי תודה הפכתי ליותר מאושרת, והחיים שלי הפכו ליותר טובים".
איך מצליחים לתמרן בין הבית לעבודה?
"אחד הפריבילגיות שלנו זה שהעבודה קרובה למקום מגורים, הכל קרוב ובהישג יד. בילדים שלי אני נעזרת מדי פעם. לא הסכמנו שילד אחד יגדל ילד שני. האחריות לגדל ולדאוג להם היא שלנו ולא של הילדים. יוסי עזב את העבודה שלו כי לא הסכמנו שהילדים יראו אותנו רק בערב. אם אחד מהילדים צריך לצאת מבית הספר, אחד מאיתנו כאן. הילדים שלי יודעים שתמיד אהיה שם כשהם צריכים אותי. יוסי מבשל ואנחנו אוכלים איתם ארוחת צהריים. המשפחתיות שלנו היא מעל הכל. העבודה שלנו תובענית, אני אחראית להרבה עובדים, ילדים ומשפחות, זו המהות שלנו מהבוקר עד הלילה. אני אוהבת וחיה את זה. כשאני ביחד עם יוסי ההרגשה היא שאפשר לנצח את העולם".