סטטוס אחד בפייסבוק שכתבה העיתונאית כרמית ספיר ויץ גרם לי לחשוב ללכת להפגנה שהתקיימה אתמול. "כל עוד יקראו לזה 'הפגנת בני העדה האתיופית', הם ימשיכו להיות אזרחים סוג ב'. זו לא צריכה להיות ההפגנה שלהם אלא של כולנו'".
בעבר בעיר מגורי התקיימו מספר הפגנות כנגד מדיניות העירייה שלא לשלב תלמידים ממוצא אתיופי בבתי ספר רגילים, אלא בבתי ספר נפרדים שמיועדים רק להם. תכננתי לקחת להפגנה את בני הקטן בן החמש (שאף היה איתי בהפגנות השקטות בעבר) ואת שני האחיינים שלי בני 12 ו-16 על מנת ללמדם שיעור נגד גזענות. בסוף משהו בבטן הרגיש לי לא נכון, הרגשתי שההפגנה הזו תתפתח לכיוון אלים יותר ולא כדאי להגיע לשם, בטח לא עם ילדים. נשארנו בבית.
את השיעור הראשון שלי בגזענות קיבלתי לפני שבע שנים. לאחר התמודדות לא קלה עם טיפולי פוריות, פניתי לשרות למען הילד על מנת להירשם לאימוץ, ושם הסבירו לי בשפה פשוטה שאם אני רוצה לאמץ תינוק לבן ובריא עד גיל שנתיים משך ההמתנה הוא שבע שנים, אבל אם אני אסכים לאמץ תינוק ממוצא אתיופי, זמן ההמתנה ירד לשלוש שנים, ובמקרים מסוימים אפילו לשנה.
"למה?" שאלתי מופתעת. "כי לא כולם רוצים לקחת אותם", הסבירה לי העובדת הסוציאלית, כאילו כבדרך אגב. כאילו שהמשפט הזה ברור וסתמי.
"אנחנו מסכימים", אמרנו יחד בעלי ואני, ולא הבנתי אפילו באילו תגובות ניתקל מסביב.
ההורים שלי, שגידלו אותי ללא טיפת גזענות (עד הצבא בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה "עדות" וששם המשפחה משייך אותך לעדה ולמוצא שלך) כמעט התעלפו, חברה טובה בעלת תארים רבים שידועה כפעילה של זכויות אדם אמרה לי את המשפט הבא: "לא חבל ? כשהם קטנים הם חמודים, אבל אחר כך כשהם גדלים הם הופכים למכוערים", גם מי שתמך ברעיון שלי לאמץ ילד ממוצא אתיופי דיבר עליהם בצורה מתנשאת, "אוי זה נהדר, האתיופים אנשים כל כך טובים. יש לי עוזרת בית אתיופית והיא כל כך נחמדה. אישה טובה ! באמת"!
כל הסביבה, הקרובה, וגם הרחוקה, ניסתה להסביר לי ולבעלי למה זה לא יצליח, למה אין סיכוי למשפחה כזו להיות מאושרת. הגדילה לייעץ לי מישהי שעד לאותו הרגע הערכתי את דעתה ואמרה לי: "אם את עושה את זה ממניעים של עזרה לזולת, אולי תאמצי משפחה, תתני להם קצת כסף, תלמדי אותם דברים, אבל להכניס אותם אליך הביתה ? אני לא הייתי ממהרת לעשות את זה".
אני זוכרת את עצמי יושבת לאחר כל משפט כזה מזועזעת. אם את כל המשפטים האלו מכוונים אותם אנשים כלפי תינוק קטן וחמוד, אני אפילו לא רוצה לחשוב מה דעתם על אנשים מבוגרים. (מי שרוצה להעמיק בסוגיה יכול לקרוא את המשך ההתפתחות בספר שכתבתי סביב הנושא "כמה רחוק את מוכנה ללכת).
"הפחד מהצבע השחור והחום שולט"
רגע לפי גיל 30 שלי, נפקחו עיניי. הבנתי באיזו חברה אנחנו חיים. ברור לי שלא כולם חושבים כך, אבל הפחד מהצבע החום והשחור שולט. בובות בעלות חזות חומה נמכרות פחות מבובות לבנות, אפילו כלבים בצבע שחור לא תמיד מצליחים למצוא בית. כלבים שחורים לא שונים באופיים מכלבים בעלי צבע פרווה אחר - הם לא אלימים יותר, לא עקשנים יותר ובוודאי לא טובים פחות. אז מה הסיבה? לאלוהים התשובות. יש כאלה שיטענו שלהשוות אימוץ של כלבים לתינוקות הוא לא נכון, בעיניי זה רק מדגיש עד כמה המוח שלנו מתוכנת אוטומטית לפחד.
"ההפגנה הזו אלימה" / "אלימות היא לא הפתרון" / "הם הורסים את כל התדמית שלהם" -את המשפטים האלו קראתי שוב ושוב בכל מקום. בתור מי שהייתה בהפגנות השקטות בהן שרו שירים, תלו דגלים, נגנו מוזיקה וחיבקו שוטרים, אני חייבת לציין שזה פשוט לא עבד. גם אני חושבת שאלימות היא לא הפתרון, אבל כאשר דוחקים מגזר שלם באוכלוסייה לקצה של הקצה, שום דבר טוב לא יכול לקרות. השאלה מתי מישהו במדינה יתעורר ויבין את זה.
ומה קרה איתי בסוף? ובכן, הסיפור האישי שלי קיבל התפתחות שונה. רגע לפני קבלת התינוק לאימוץ, נכנסתי להריון מפתיע וטבעי. באותו רגע הוציאו אותי מהתור לאימוץ, אני זכיתי בילד בלונדיני עם עיניים כחולות שמרגע לידתו, כולם הביטו בו בהערצה כהתגשמות החלום הישראלי. התינוק ממוצא אתיופי נמסר למשפחה אחרת. אם תשאלו אותם מה שלומם - הם יוכלו למסור לכם שהחיים יפים. הילד שלהם מתוק וחמוד, אז נכון שהגננת לא רצתה להכניס אותו לגן הפרטי שלה בהתחלה, וכולם נועצים בהם עיניים כשהם צועדים ברחוב, ואת הסבתא שאלו: "איך זה להיות מטפלת אצל משפחה אתיופית ולמה היא הסכימה לקחת את העבודה הזו", אבל הם מאד אופטימיים. אני שמחה שהם אופטימיים. אני לצערי לא.
*מאירה ברנע היא מחברת הספרים "כמה רחוק את מוכנה ללכת" / "כראמל" / "משפחה לדוגמה" ושותפת ב"כריכה" - סוכנות לסופרים