"אחרי החגים יתחדש הכל", כתבה נעמי שמר, וביססה את אחת ההבטחות היותר מוכרות בז'רגון העברי. מדובר בתקווה אמיתית לשינויים שנמצאים ממש במרחק נגיעה, כאן מעבר לפינה. שנייה לפני שהחגים נגמרים, ריכזנו כמה דברים שאנחנו מאוד מקווים שבאמת יקרו לנו, אם אפשר מעצמם, אחרי החגים.
נהיה טובים לעצמנו
נחזור לפיגורה מלפני הלידה
לא שהיינו מירי בוהדנה, אבל מבט חטוף בראי מבשר שגם את עצמנו קצת קשה לנו לזהות. ודווקא יש סיבה טובה לכך שבכל תקופת החגים הזאת פיטמנו את עצמנו במאכלים סימליים (תפוח בדבש זה בריא!) ופחות סמליים (גם בורקס!); מסתבר שבתקופת החגים פשוט אסור לעשות דיאטה, תשאלו כל אחד; כל הדיאטות מתחילות רק אחרי החגים, דיאטות בזמן החגים זה פשוט דבר שלא קיים.
אטקינס לא הולך עם ארבעת המינים, ובלתי אפשרי לספור נקודות בארוחה המפסקת, זה פשוט לא יהודי. עכשיו, כשהחג תיכף נגמר, אפשר להביט אל כל החול שבפתח, ולומר בפה מלא (בקניידלעך) שאחרי החגים נצא לדרך חדשה. עד שיגיעו הסופגניות של דצמבר.
נפצח באורח חיים בריא
אם כבר פיגורה, פתיחה אקראית של המקרר בימים אלה חושפת מן הסתם מראות קשים. קופסאות על גבי קופסאות שתוכנן אינו ידוע. לפעמים נדמה שבתקופת החגים הבית הופך למפעל למזון שאינו טרי במיוחד. "מאיזה יום המרק הזה, לעזאזל?", הוא שם טוב לשעשועון נושא פרסים ברוב הבתים כרגע. לרובנו מתחשק להעיף מהבית את כל הממתקים-בשביל-הילדים שמהם אנחנו ניזונים כל השנה, ולהבטיח שמהיום אנחנו, ובעיקר הילדים – בריאים יותר; רק חלב סויה, ביצי חופש, שוקולד חרובים, גזר אורגני, נבטי שעועית וקומפוסט! טוב, אולי לא מהיום. הרי מישהו צריך לגמור את הפשטידה המסתורית שמתחבאת שם מאחורה.
נעבוד על הזוגיות
אנחנו לא יוצאים מספיק, לא מדברים מספיק, לא שוכבים מספיק. אחרי החגים נעשה מנוי לתיאטרון, נשוחח כל ערב על כוס קפה במטבח, ונקבע דייט לא ספונטני במיטה כמו שהמומחים ממליצים.
נהיה טובים למשפחה
נתקן דברים בבית
החגים תופסים אותנו בקלקלתנו הבלתי מושלמת, וכך גם את ביתנו. בתקופת החגים בילינו הרבה בבית, וגילינו שגם לו יש רגשות, מצבי רוח, ושריטות. הו, כמה שריטות. המקרר מטרטר, דלת הארון מפורקת, הדיוידי נתקע, הצבע על הקיר מתקלף, הברז דולף והמזגן מטפטף. אחרי החגים נטפל בה---כל, אנחנו אומרים שוב ושוב ללמפה, ומגניבים חיוך קטן כי אנחנו כבר יודעים איפה לא לדרוך כשיורדים מהמיטה בבוקר אם לא רוצים רגל רטובה ממי מזגן.
נחזיר את הילדים למשמעת
שיהיה ברור שזו לא אשמתנו שהילדים איבדו כיוון. זאת בטח לא אשמתם. זאת אשמת החגים. כבר חודש שלם שאנחנו מביאים את הילדים לבקר בגן או בבית ספר רק מדי פעם, מלבישים אותם בכל מיני בגדי חג משונים, מושיבים אותם בארוחות שלא נגמרות עם בני משפחה הזויים, מצווים עליהם לשיר שירים מטופשים, קונים להם מתנות, מגלגלים אותם ברחובות ריקים, באופניים, שמים אותם בתוך סוכה, ומניחים להם ללכת לישון ולקום מתי שהם רוצים פחות או יותר. מה הפלא שהתקלקלו לנו הילדים? אל דאגה, אחרי החגים הם יחזרו לעצמם. או אל המסגרת החינוכית. שם כבר יטפלו בזה.
נחדש את הקשר עם הבן דוד שפגשנו בראש השנה
את מי לא ראינו בארוחות החג? בני דודים אבודים, דודות חביבות יותר או פחות, אח חורג נשכח או סבתא נרגנת – כל אלה התקבצו ובאו לסעוד עמנו בחגים. מיד כשיגיעו אלה לקיצם, נטרח להרים טלפון לבן הדוד החמוד – שבמהלך כל השנה אף פעם לא יוצא לנו לפגוש. נשמע הגיוני? ברור.
נתחיל לחסוך
אסור ליילל על האוברדראפט הרגיל, שכן בתקופת החגים אנחנו מתגעגעים אליו כל כך. על משפחה לא חוסכים, זה ידוע - אחר כך זה הרי יחזור אלינו כמו בומרנג. זו הלוגיקה שבעקבותיה אנחנו מפוצצים סכומים אסטרונומיים על מתנות, הלבשה, מזון בכמות לא פרופורציונאלית, ועוד לא דיברנו על ימי החופש שצריך להעביר יחד איכשהו, מה שגורם לנו להגיד לקראת אמצע החג: "טוב, אולי הילד לא חייב ללכת לאוניברסיטה". זה הזמן ללטף את כרטיס האשראי העייף, להשכיב אותו לישון בארנק, ולהבטיח לו שאחרי החגים נפסיק להעביד אותו כל כך קשה. או שלא.
ומה ממש לא בא לנו לעשות אחרי החגים?
לחוות שוב את ה- 1 בספטמבר
לשלב קריירה עם ילדים
חודש אחד עם עבודה רק פה ושם, השכיח מאיתנו איך זה מרגיש שאחרי ההשכמה של הקטנה בשש בבוקר, צריך לתקתק אותה למשפחתון החדש, וגם את הגדולה, ואז לעמוד שעה וחצי בפקקים, לאחר לישיבה, לאכול צהריים מול המחשב כי לנו אין זמן לצאת לשעה כמו לרווקות, להתעופף מהמשרד בארבע ולחזור בערב למחשב כי ברור שלא הספקנו הכל. אחח, התגעגענו.