>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
בבוקר הראשון שלי בבית הוריי התעוררתי לקולה של אימי שהעירה את אחותי. בגילה כבר עברתי לגור עם חברה שלי שהפכה לאשתי וכעת לגרושתי. "גרושתי", אף פעם לא חשבתי שזאת מילה שתהיה חלק מהמילון היומיומי שלי. בתוך קריאות ההשכמה לאחותי זכרתי שאני הבא בתור ומיד התפתיתי להמציא מחלת ילדות כדי שלא אצטרך לקום לבית הספר. אבל הילד בן 30 וההורים לא מוותרים, צעדים נשמעים מחוץ לחדר והנה הגיעה הדפיקה בדלת. אמא באה ואומרת תשתה משהו חם. אני מתעצבן ואומר לה לא, לא עכשיו!
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
- 8 הבעיות הכי נפוצות בזוגיות
- סוד הזוגיות: פלרטטו עם אחרים וסקס פעם בשבוע
- ניסיתם שינה בעירום? אומרים שזה עובד
בעודי מנסה להירדם שוב, הסתכלתי על מדף הספרים הישנים. "בן המלך והעני" קפץ לי לעיניים. למען האמת, אני קצת מרגיש כמו הנסיך שהחליף את חייו עם העני. הנסיך, שהיה רגיל לחיות בארמון גדול, לקבל החלטות ולחיות לפי החוקים של עצמו - מוצא את עצמו כפשוט עם מלוכלך ומוכה, נתון לחסדיהם של אחרים. לפני יומיים היה לי בית טבעוני כמוני, מקרר המכיל את שפע הטבע, נקי מבשר, חלב ושאר מוצריו. פייר, זה הדבר היחיד שבאמת קבעתי לגביו עם אשתי. עכשיו לקחו לי גם את זה ואני גר בממלכה קרנבורית בה ניתן למצוא גוויות בכל פינה ומקרר עמוס במגוון רחב של גבינות, נקניקים וחלקי גופות בהקפאה.
סרט אקשן, לא מחזמר
בשלב מסויים של היום אמא שלי נכנסה למבצע קרקעי בחדרי. "איך אתה?", שאלה. טעיתי וגיליתי לה שאני רוצה להקדיש את חיי לכתיבה. "יופי", היא אמרה כמי שעברה על שיעורי הבית שלי בחיבור. "אתה כותב מאוד יפה, יש לך כשרון", ומיד הוסיפה "היית כל כך מוצלח בעבודה שלך בהדרכה, לא חבל לבזבז את כל זה? לא שאני פוסלת את הכתיבה, חלילה וחס, אבל שתהיה משכורת קבועה בצד. זה לא מזיק". היא הנהנה בראשה בצדקנות ושלפה את נשק יום הדין הפולני שהכינה מבעוד מועד. "בדיוק שמעתי מחברה שמתפנה פוזיציה מצויינת בעיריית רחובות. נו, מה אתה אומר?".
לא יודע אם הנהנתי לכן או לא, אבל היא כבר ניצלה את ההשתהות שלי ומיד הרימה טלפונים לפקידים הבכירים בעירייה. למחרת כבר מצאתי את עצמי עמל על קורות חיים למכרז ותוהה האם יש מצב שאיפשהו עשיתי כמה פניות לא נכונות?! לפני חודש אשתי ידעה מה הכי טוב בשבילי, ועכשיו אחרי שעשיתי סיבוב פרסה, שוב יש מי שמקבל בשבילי את כל ההחלטות. פתאום חשבתי לעצמי שאולי כדאי לי בכלל לחזור הביתה, בשביל מה אני צריך את כל זה? זה לא שהחיים עם אשתי היו רעים, הם פשוט לא היו כמו בסרטים, כמו שהייתי בטוח שהם יהיו כשעמדנו מתחת לחופה. בקדימון הבטיחו לי (וכנראה גם לה) המון דברים שלא היו בגוף הסרט. ככה זה בנישואים - מבטיחים דברים שבמציאות הם שונים לגמרי ממה שהם מתוארים בכתובה או על גבי הצ'קים, הרבע עוף והריקודים של האורחים בחתונה. גרושתי רצתה המון דברים שאני לא יכולתי לתת בלי דג זהב, ומכיוון שלא היו לי לתת לה שלוש משאלות ואפילו לא אחת, נאלצתי לשקר לעצמי כדי שאוכל להירתם לתכנית החיים שהוגשה לשנינו. מה שהיטה סופית את הכף היה עניין הילדים - היא מאוד רצתה, אני לא. לך תסביר לה שאתה אוהב אותם כל עוד הם אצל אחרים. אלא שמבחינתה איזה מין דבר זה לא לרצות ילדים. בישראל זאת הרי עילה להגליה, וברחובות, בפרט, למוות בסקילה. אבל לא רק ילדים, היא גם רצתה ש"אמצא את עצמי" ואפסיק עם החיפוש הבלתי נגמר שלי, שתהיה לי עבודה טובה בחברה גדולה ("אולי בעירייה?") מתשע עד חמש.
ניסיתי לחשוב בכיוון, באמת שניסיתי. אבל מצטער, אני לא מוכן להיכנע, לא לילדים ולא לעבודה בעירייה, פשוט לא! אפילו בסרטים תמיד יש תפנית בעלילה של המשפחה המושלמת, קצת דרמה וסוף טוב. אז החיים שלי הם ממש לא הוליווד, ובטח לא משפחה מושלמת עם סופים טובים, אבל דרמה לא חסר. לחיות בדרמה מוזיקלית יומית זה אולי מצוין לרן דנקר, אבל אני, רן סלוניקי, רוצה לחיות בסרט אקשן טוב, עם מרדפים, חיפושים, לחץ, מתח, אקשן והרבה תפניות בעלילה. איפה בדיוק דוחסים כאן ילדים?
אז נכון, כרגע אני בן 30 וגר אצל ההורים, מובטל מאהבה ומעבודה בחברה גדולה או בעירייה, מביט על מדף הספרים הישנים, אבל לפחות לולה הכלבה איתי לארח לי חברה ולהעניק לי תמיכה. היא לא מנסה לשנות אותי וגם ממש לא יודעת מה הכי טוב בשבילי או בשבילה כרגע. גם החיים שלה השתנו בבת אחת ושנינו חיים בבלבול. כל מה שהיא יודעת עכשיו זה לתת נשיקה ומבקשת רק ליטוף בחזרה. היא יודעת שזה מצב זמני. גם אני.