פחדתי שהיא תקיא בטיסה, שתשנא את האוכל בארה"ב ותתחרפן מרוב אובדן גבולות ומשמעת. אבל ילדת הזן שלי עיינה בקפדנות בחוברות הדיוטי, התמוגגה משלל המופעים והסתגלה בשמחה לקרובי המשפחה; אריאלה רביב טסה לעיר המלאכים עם בתה בת השנה וחצי, והיא ממליצה על החוויה בחום
חמודה, לא להקיא, עוד עשר שעות מגיעים. במטוס | צילום:
Gene Chutka, Istock
ככל שמועד הטיסה הלך והתקרב, אני יותר ויותר התקשיתי להירדם. "אדושם," גנחתי לעצמי תוך הסתובבויות במיטה, "מה עבר לי בראש כשהחלטתי לטוס עם ילדה בת שנה וחצי, ועוד ללוס-אנג'לס, מכל המקומות בעולם?"
בדמיוני רצו תמונות בלהה של פעוטה שבוכה במלוא ריאותיה במשך 15 שעות, עד כדי כך ששתינו נאלצות להסתתר בשירותים כדי לחמוק מזעמם של שאר הנוסעים. כבר תיארתי לעצמי בדייקנות מכאיבה איך הדיילת תעביר לנו אוכל בשושו, והקברניט יגן עלינו בגופו משאר הנוסעים שידרשו להשליך אותנו החוצה, וכל זה לרקע הבכי הבלתי פוסק של אהובתי הקטנטנה.
"למה לוס-אנג'לס, למה? למה אני לא יכולה לנסוע לאירופה, או לחיפה, נגיד?" שאלתי את עצמי ללא הרף. התשובה - בגלל שאחי וידיד ממש טוב שלי גרים שם, נראתה פחות ופחות הגיונית. הפחדים, כמובן, לא נגמרו בטיסה. היה לי ברור שהיא תבכה לאורך כל הנסיעה בהייווי 1, ידעתי שהיא תשנא את האוכל בארצות הברית, והלקיתי את עצמי על זה שבגלל השיגעונות שלי הילדה תתחרפן מרוב אובדן גבולות ומשמעת.
העובדה שכל מי שמכיר את הילדה אמר לי שאין מה לדאוג, כי קטנתי היא ילדה שלווה כמו בודהה מואר, לא הרגיעה אותי. ידעתי, באינטואיציה של אם, שהטיסות והטלטולים בכל רחבי אמריקה יעלימו את ילדת הזן שלי ובמקומה תגיח ילדה קפריזית ונודניקית.
הילדה תקיא בטיסה?
לטיסה התכוננתי בקפדנות – חיתולים לחודש, אוכל לחצי שנה, וספרים וצעצועים בהמוניהם. הבאתי גם טונות של בגדים להחלפה, כי שמעתי סיפורי זוועה על ילדים שבטיסות הקיאו על כל הסובבים אותם. בכלל, במזוודה היו הרבה יותר בגדים בשבילה מאשר בשבילי, שיהיה, ליתר ביטחון.
יום הטיסה הגיע, ובלב כבד ומלא אימה עליתי למטוס. "לולו בולו," הסברתי לקטנה, "אנחנו עכשיו במטוס גדול שייקח אותנו לארץ גדולה, יהיה כיף חיים!"
היא חייכה בפילוסופיות, והתחילה לעיין בשקדנות בחוברת הדיוטי-פרי של אל-על. כשהמטוס המריא התכווצתי, כי כולם אמרו שקטנטנים נורא סובלים בהמראות ונחיתות. אם הקטנה סבלה, היא הסתירה את זה למופת, כנראה כי היא הייתה עסוקה בבדיקת מחירי הוויסקי.
ההמראה עברה בשלום, וכבר התכוננתי לתחילת הסיוט, אבל תשמעו, הסיוט לא קרה. הטיסה הייתה פשוט מדהימה. חלק גדול ממנה עבר בשינה, וברגעי העירות צחקנו, פטפטנו, קראנו ספרים, ויצאנו לסיורים במטוס. גם כל הפחדים שלי מהנסיעה עצמו התגלו כאוויליים לחלוטין – עשינו כיף חיים.
אז נכון, רוב הטיול הותאם לממדיה של הקטנה, כך שלא היה מה לדבר על שופינג של שעות או על סיורים מעמיקים במוזיאונים, אבל היו המון טיולים בפארקים וברחובות, כל מיני אטרקציות שילדה בת שנה וחצי יכולה ליהנות מהן, כמו ביקור באקווריומים ומופעים לילדים, ובעיקר המון המון זמן של בילוי משותף בלי שום לחץ. היא הסתגלה בשמחה לקרובי המשפחה והחברים, הביטה בהשתאות במופע של שאמו ב"סי-ורלד" ומחאה כפיים במרץ ללהקת הרוק שהופיעה ברחוב בבוסטון.
עוד דבר שתרם מאוד להצלחת הטיול זו העובדה שבארצות הברית מתייחסים ממש ממש יפה לילדים קטנים. לא הרגשתי שם שהנוכחות שלה מפריעה, גם כשהיא הייתה עייפה ובכתה קצת. ברוב המסעדות ובכל השירותים בקניונים יש משטחי החתלה (גם בשירותים של הגברים!), תמיד היו כיסאות גבוהים בשבילה, וכמעט בכל מקום ערוכים שם להגעתם של ילדים – לדוגמה, בטירת הרסט קיבלנו מנשא, בגלל שאי אפשר לקחת עגלה לסיור במקום.
לוויתנים במקום שופינג | צילום:
istockphoto
אין שופינג, אין מוזיאונים
שיהיה ברור, לא הכול היה דבש ודובדבנים – במהלך הנסיעה בהיווי 1, בעוד אני מתפתלת מרוב בחילות וקטנתי מייללת ברגש בגלל הנסיעה הארוכה שקלתי להגיד לאחי שיעצור את הרכב, אני כבר אמשיך ברגל. גם המעברים התכופים מבית לבית גרמו לה להידבק אליי יותר, כי בכל זאת, אני ודוד שלה היינו הדבר היציב היחיד באותם שבועות, וכל נשמתי חובבת האוכל הבריא הזדעזעה נוכח החיבה שהיא גילתה לצ'יפס, אבל בסופו של דבר, כששאלתי את אחי, "תגיד לי, נראה לך שהיא תורמת לטיול שלנו?", שנינו הסכמנו שבלעדיה הטיול היה הרבה פחות מגניב.
כן, למרות היעדר השופינג וחוסר היכולת לשוטט לאט במוזיאונים. בכל זאת, לראות את העיניים שלה נפערות בתדהמה נוכח אקווריום מלא סוסוני ים, או לראות אותה צוהלת משמחה במהלך סיבוב בקרוסלה היה חוויה נפלאה לכולנו.
אז הנה, בסופו של דבר כל הפחדים שלי התבדו. הייתי רוצה לומר שזה בגלל שאני אמא מעולה ממש שיודעת להיערך לכל מצב, אבל כנראה הקרדיט מגיע לילדת הזן הקטנה ולעובדה שנסענו למדינה שלגמרי ערוכה לילדים קטנים.
אם הייתי צריכה לעוץ עצה, נראה לי שהעצה הכי טובה היא לזכור שצריך להתאים את הטיול לקטנים, ולא להרגיש מקופחים בגלל זה. הזכות לראות אותה מתפעלת מכל החידושים שווה יותר משיטוט איטי ב"ניין וסט" (או אולי אני מנסה לנחם את עצמי על זה שלא יצא לי לקנות נעליים?).
עכשיו, אחרי שלושה שבועות מעולים הקטנטונת יודעת לעשות חיקוי מוצלח למדי של כלב ים, לזהות דולפין ולשאול איפה הדודים מבוסטון. הגיע הזמן לחסוך כסף, ולחכות בשקיקה לטיול הבא.
