ביום יום, עדי לם עסוקה בצילום אנשים מגיל כמה ימים עד 97 באור טבעי. ההסתגרות בעקבות הקורונה הציבה אותה בעמדה לא רגילה – במקום לבלות את היום בבתים של אנשים אחרים, היא מצאה את עצמה בביתה, בלי יכולת או רצון לצאת.
שם, בבית, היא עשתה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – לצלם. סדרת תמונות בשם "תמונות לדמותה. קורונה", שמתעדות רגעים קטנים מחיים תחת הסגר בבית עם שלושה ילדים, כשהקורונה מאיימת מבחוץ, והלחץ מאיים מבפנים. כל תמונה שצילמה מלווה בטקסט אותו כתבה.
תמונה #0
רואה את הדרך שלפניי קצת מטושטשת
אבל יודעת שיש בה ים וחופש,
יש בה אוכל טוב ואוויר לנשימה (ולנשמה),
יש בה חוויה.
מסתכלת במראה וגם באלו שבצד,
רואה את הדרך שרק הרגע סיימתי,
זו שמאחוריי.
הילוך לרוורס ומתחילה.
ביפ, ביפ, ביפ
מכניסה את הלשון שכבר הייתה בחוץ,
מספרת לילדות, עונה על שאלות חכמות,
על אכזבות.
ביפ, ביפ, ביפ
מסמסת בבהילות, של אם לשלוש,
לכל מחזיקות הלו"ז הקבוע השבועי
היי בייביסיטר, היי לך מנקה
בבקשה בבקשה שאת עדיין פנויה.
ביפ, ביפ, ביפ קולות הרוורס צועקים.
מפשירה מנויים
כותבת צ'קים לצהרונים
רושמת מחדש לחוגים
ממלאה מקרר ומזווה ריקים.
ביפ, ביפ,ביפ
עומדת מול 18 מטרנה ועוד כל מיני בכמויות
ותוהה איפה אשים אותם ואת מלאי התרופות.
אוכלת עוגות של מסיבות פרידה
ושוברת עוצר בטייק אאוט תאילנדי משוגע.
ביפ, ביפ, ביפ
בוהה ביומן ריק של שלושה חודשים
משחזרת הזמנות לאירועים
מתמודדת עם חגים שמגיעים
מחפשת תחפושות
מנסה להיזכר בהצעות מעניינות.
ביפ, ביפ, ביפ
כותבת לסוכן שטיפל במלונות
מדברת עם הסוכן של הטיסות
מקווה שמי שקיבל את הכסף שלי,
יבין שקורונה זה מצב חירום עולמי
וששלושה חודשים בתאילנד,
לא יעניקו לי צל"ש אימהי.
ביפ,ביפ,ביפ שונאת את קול הרוורס.
מאפסנת דמיונות,
מאחסנת ציפיות,
בקיצר, מי בא לעזור לי לפרוק את המזוודות?
תמונה 1#
כשבחרתי להיות אמא לשלוש, העובדות האוביקטיביות הצביעו על זמן גם לעצמי,
על רגעים בהם אני לא אמא,
על שעות מסוימות ביום שהם לא תחתיי/ באחריותי
וכמובן שהיה לי ברור שאני וחינוך ביתי זה הכי רחוק שיש בכדור הארץ.
והנה הגיעה ההיסטוריה והיא חזקה מהכל
אפילו מעובדות שעל בסיסן קיבלתי החלטות.
מהצד השני, כבר הרבה זמן אני רוצה להיות אמא קצת אחרת
אבל החיים והעומס ורגשות האשם מפריעים לי מאוד בדרך.
שבוע עבר מאז שהתחיל החופש הגדול, המוקדם והמוגבל מידי,
והנה אני מוצאת את עצמי בעיקר אמא, כזו עם הזדמנות לגלות מי היא
האמא שאני יכולה להיות.
בינתיים גיליתי שאני אמא עם שלושה ילדים על המוח רוב היום. ליטרלי.
תמונה #7
אני מכירה את הידיים המסגילות מכובד שקיות הסופר,
את מלאכת הפיזור בין המקרר, לשיש, לארון,
את המחשבות העמוסות שלא נותנות מקום או חשיבות למעשה עצמו אלא לכל מה שקורה בעומס החיים.
אני לא מכירה את הידיים הכחולות מכפפה יומיומית, את ריקון השקיות מחוץ לדלת, את אמבטיית הסבון והמים החמים, את המטלית המטהרת, את הריכוז וההקפדה במעשה עצמו.
את החשש.
החיים הם לא בדיוק מה שהכרתי, לא במובן הדרמטי של המילה חלילה אלא במובן השונה.
כל כך הרבה כתבו על השונה הטוב, על ההזדמנות.
גם הרבה כתבו על השונה הרע, על הקושי.
אני כותבת על הרגעים. בלי שיוכים.
מצלמת את הרגעים, כותבת את הרגעים.
גם אם הרגעים הם פירות וירקות מתקלחים.
תמונה #8
"לחיים" זה הרבה יותר מסתם מנהג קליל עכשיו.
לחיים שהיו, לחיים שיהיו, לחיים שעכשיו ומעולם לא היו.
לחיים ברמת הבריאות, לחיים ברמת האופטימיות.
24 ימים עברו, 12 בקבוקי יין נקנו.
כל ערב אני שותה לפחות כוס אחת.
וזה ממש נחמד. ממש.
אני לא לבד, נכון?
תמונה #9
הרגע הכי מרגש עבורנו בליל הסדר, התרחש במסדרון מחוץ לדלת.
חנוך ואנחנו גרים דלת מול דלת,
כשיש פינוקים הום מייד במטבח שלנו, תמיד יש צלחת גם בדרך אליו. כבר כמעט חמש שנים.
כשהתחילו לדבר על קבוצות הסיכון בתקופה ההיסטורית שבה אנחנו חיים,
התקשרתי אליו להזכיר לו שאנחנו כאן. כשהזמנתי שליחות, התקשרתי לשאול האם חסר לו משהו.
בין שיחות הטלפון לפינוקים שאנחנו ממשיכים משאירים לו ליד הדלת, לא ראיתי אותו כבר חודש ימים.
הרגע הכי מרגש עבורנו בליל הסדר, התרחש במסדרון מחוץ לדלת.
הפעם חיכינו מהצד השני של המסדרון וראינו איך חנוך פותח את הדלת ולוקח
את צלחת מרק העוף ("עם טעם לא מהעולם הזה") והקניידלך שמזגנו גם לו,
תוך כדי הסדר הקטן שלנו.
בחיי שהיו לי דמעות בעיניים.
תמונה #11
אני מרגישה את זה קצת בבטן, קצת הרבה בלב.
מין קושי לנשום, כובד.
זה קורה בכל פעם שאני חושבת על האנשים הקרובים אליי
שאני לא יכולה לחבק. שאסור לי לחבק בחסות הקורונה.
בסוף שבוע השלישי המרוחק, לקחנו את החיבוק הכל כך חסר
והמרנו אותו ביצירת חבילות אהבה.
אפינו חלות טריות, הכנו לאבנה ביתית, עוגיות מתוקות, ברכות.
ארזנו הכל לאט לאט ובתשומת לב רבה שעל ידינו כפפות ועל אפנו מסכות.
ואז שלחנו כל אחת משמונה החבילות אל הסבתות, הדודות, הסבים
והקרובים שעכשיו רחוקים.
הלוואי שהייתי יכולה לשלוח כזו חבילת אהבה אל כל מי שמצית לי את
הקצת בבטן וקצת הרבה בלב, אבל אני לא.
אני לא ואני מרגישה ברת מזל בכלל לחוש את התחושה הזו
כי אני גם יודעת שהיא תעבור ברגע אחד של חיבוק ארוך ואמיתי. עוד קצת.
כן, הגעגוע שאני מרגישה עכשיו הוא זמני
והוא הרבה יותר נוח מגעגוע לתמיד.
תמונה #12
ופתאום מבין כל הדרישות, הרצונות, החפירות,
הכלים, הארוחות, הכביסות, המשימות, השאלות -
יש רגע אחד של שקט.
תמונה#13
ברשימה הדמיונית שמעולם לא הייתה לי לגבי האיש שאיתו ארצה לבלות את חיי,
היו כל מיני סעיפים שאני לא יודעת מה הם.
אם ממש אנסה לשחזר את מוחי בן ה-24 שנה,
אני יכולה לומר בוודאות גמורה שסעיף ה"בשלן" מעולם לא היה שם.
כי מה ידעתי אז לפני 14 שנה?
בטוח לא ידעתי שיבוא יום ותגיע מגיפה
שניסגר בבתים ועל הבליסה לא תהיה לנו אכיפה
שיהיו פה שלושה קטנים ורעבים
ודרישה שעתית למאכלים ממש מיוחדים.
שנחליט על תורנות יומית לבישול עם אבא
בידיעה ברורה מה יקרה למטבח שיהיה בידיה של אמא.
והנה כך למזלי וללא דרישה מקדימה
זכיתי באיש משלי שמייצר ביסים שמחסירים פעימה.
ובאמת, זה ממש לא בשביל החרוז,
זה סעיף כל כך חשוב וכל כך מאפשר
בחיים בכלל ובטח בתקופות של משבר.
תמונה #14
מדפדפת בין דפי מתכונים שנשמרו מימים שאולי עוד חשבתי שיום אחד אכנס למטבח
אבל בטוח כתבתי כי רציתי לטעום לתמיד את טעם ידה ההיסטורית, האוהבת.
עכשיו, כששלושה דורשים תשומת לב ועיסוק ואני דורשת מתוק,
בחרנו להכין ביחד את העוגה שהכי אהבתי בזמן שהייתי נכדה.
אני מחזיקה את המתכון ונזכרת בנו עומדות בדירה התל אביבית הראשונה שלי,
אני נזכרת בה שרה בקול שמפעים לי את הלב, צוחקת, מסבירה, מגלגלת את העוגה
שלא טעמתי הרבה יותר מידי שנים.
ועכשיו היא פה.
העוגה.
הטעם ההיסטורי.
אני אוכלת ומרגישה.
ועוד ביס ועוד רגש.
וגם המון געגוע וקצת שמחה
על זה שסבתא שלי לא פה כדי לגלות עוד קצת קשיחות
מול העולם שלנו שהיא הכירה במשך 97 שנה.
את פרויקט הצילום המלא ניתן למצוא בעמוד הפייסבוק של עדי