לפני כמה דקות קבוצת הוואטסאפ בו אני וחברותי נוהגות להתכתב התחילה לרעוש ולגעוש: "תקשיבו יש מצב שנגמרת הקייטנה ויש סגר מיום ראשון. איזה באסה", כתבה חברה אחת. "באסה?", השיבה לה חברה אחרת, "באסה זה שנגמר החלב לקפה. זה מוות".

ואם מישהו חושב שאני או חברותי מגזימות טועה טעות מרה. מי שלא ראה אימא מטיילת מתחת לחנייה עם שלושה ילדים תלויים עליה תוך שהיא מנסה לנהל בזום שיחה עם מנהל העבודה שלה בגרמניה, ולשמור על ממלכתיות, חיוך וריכוז, לא ראה מהי מצוקה מימיו.

אז ראש הממשלה לא רוצה לחנוק את הכלכלה ולא רוצה להכריז על סגר. אבל המשמעות של לסגור את בתי הספר של החופש הגדול משמעותה גזר דין מוות תעסוקתי ונפשי להורים או יותר נכון לאימהות. כן, רובינו מרוויחות פחות ולכן מן הסתם אנחנו אלו שנישאר בבית וננסה לג'נגל עבודה תוך כדי התייחסות לילדים.

האפשרויות שלנו מוגבלות מאוד. או שנשלים עם העובדה שהם כל היום יהיו בטלוויזיה ובמסכים וגם זה עד שישעמם להם והם יבואו אלינו במטרה שנמצא להם תעסוקה או שהם סתם יהיו רעבים / צמאים / הוא הרביץ לי / היא לקחה לי את הצעצוע. ובטח גם יגיע הרגע הזה ביום בו נאלץ לצרוח עליהם לתת לנו חמש דקות של שקט כדי שנוכל להשלים משהו אחד שהבוס ביקש כדי שנראה שאנחנו עדיין פרודוקטיביות למרות המצב. או שמראש נכריז שאנחנו מרימות ידיים, כי לא מתאים לנו שהילדים שלנו יהיו מטרד ונכריז על ההתפטרות מהעבודה כבר עכשיו.

אני לא מתלוננת על הילדים שלי. להיפך. השאיפה שלי היא להיות איתם במאה אחוז, בלי הסחות ובלי הצורך שהטלוויזיה תעסיק אותם כל היום.

במצב של סגר, כשאני נדרשת לתת 100 אחוזים במקום העבודה ולפרנס את הבית, המצב הזה הופך לבלתי אפשרי. הילדים שלי נפגעים ואם הילדים נפגעים אימא שלהם נפגעת. מרגשות אשמה.

לקום כל בוקר לקבוצת ילדים, לדאוג להם לאוכל, לשתייה ולתעסוקה כל היום, תוך כדי שאת מנסה להוכיח לבוס שלך שאת חיונית היא לא אפשרית. משהו חייב להיפגע. וכשאני אומרת משהו זה ברור שהמשהו הזה יהיה את.

 גם אם תצליחי במשך יום שלם לעמוד בכל המשימות שלך בעבודה ושהילדים שלך יסיימו את היום בריאים ושלמים, אכולים ומרוצים ואולי גם תמצאי רגע לתת להם יחס שלא כולל את המילים: תהיו בשקט, תעזוב אותה, או את רוצה לראות אנה ואלזה? את תמצאי את עצמך חסרת כוחות על הספה, מותשת וחסרת אנרגיות, לא מאמינה שצריך לעבור שוב את הכל גם מחר.

לקום כל בוקר לקבוצת ילדים, לדאוג להם לאוכל לשתייה ולתעסוקה כל היום, תוך כדי שאת מנסה להוכיח לבוס שלך שאת חיונית היא לא אפשרית. משהו חייב להיפגע. וכשאני אומרת משהו זה ברור שהמשהו הזה יהיה את

 כי לא מספיק שביום יום אנחנו נאלצות לג'נגל בין שלל משימות שכוללת בית, ילדים, בין זוג ועבודה (אני כותבת את זה במקום האחרון בידיעה שבפועל העבודה ומה שהיא דורשת לוקחת ממני הרבה יותר), יש לנו הפוגה אפילו אם זה לחמש דקות בחנייה לפני הגן (ותקום האימא שלא גונבת 5 דקות בפייסבוק לפני שהיא נכנסת להוציא את הילד מהצהרון). עכשיו אנחנו נאלץ (שוב) לעשות הכל יחד.

תזכירו לי על איזה נתון אתם מסתמכים?

בואו נשים נפשנו בכפינו ונסתכל על העובדות לפני שמיקי זוהר ידיח גם אותנו: נתון ההדבקות בבתי הספר נמצא הרחק במקום ה-11, הרחק אחרי אוטובוסים, קניונים ואפילו בתי כנסת וחדרי כושר. המדיניות הסופר מחמירה שאומרת שעל כל חולה קורונה מכניסים לבידוד בית ספר שלם כנראה עובדת.

אז למה ההחלטה לסגור דווקא אותם? אולי כי לנו, ההורים העובדים, אין לובי חזק כמו הראל ויזל, וחוץ מזה מי יצא להפגין בלילה אחרי יום שלם עם הילדים? השתגעתם?! אנחנו רק רוצים להירדם בתשע מול הטלוויזיה כי וואלה, אנחנו חיים את זה בדיוק עכשיו.

אם בסגר הראשון לא ידענו לאיזה מצב של טירוף אנחנו נכנסות, והתנהלנו תוך כדי, ממשימה למשימה, כשאנחנו מתעלפות מאפיסת כוחות בסוף כל יום, עכשיו אנחנו נכנסות בידיעה ברורה שמצב כזה לא אפשרי. לא מיטיב עם הילדים שלנו, לא מיטיב עם הקריירה שלנו ובטח לא עם הנפש שלנו.

כתבתי לפני כמה דקות לעורך שלי בחצי צחוק שאולי עדיף שימצא מישהו אחר כבר מעכשיו. אני באמת לא יודעת איך אנחנו הולכות להתמודד עם זה שוב. ואולי זה לא שווה את זה.

לא רציתם לחנוק את המשק? חנקתם את האימהות העובדות, אלו שאולי יותר מכולם מניעות אותו.