סערת חוק האימוץ שהתלקחה לאחרונה מסרבת להישכח, ומקבלת משמעות נוספת עם מותו הטרגי של אמיר פרישר גוטמן ז"ל. אך הכמיהה והרצון לילד והמלחמה על האימוץ הם לא המלחמה הפרטית של קהילת הלה"טבים, גם אימהות יחידניות, שאינן יכולות להביא ילדים לעולם חיות אותה מדי יום. אוכלוסייה שנדחקה לצד אך מדובר במסע לא פחות מתיש וקשה גם עבור היחידנים שרוצים לאמץ.
"אני לא חייבת ילד משלי, לא איכפת לי אם לא יהיו לו את האף או את העיניים שלי, לא איכפת לי אם לא יהיו לו תכונות אופי שלי, לא איכפת לי מי ההורים שלו ומאיפה הוא בא, אני רק רוצה לעזור לו ולי, ובכך גם לעולם. אני רק רוצה שלא ייקחו לי את הזכות להיות אמא", אומרת נגה פסו, 36, שדרנית, סופרת, ומנחת סדנאות כתיבה שלמעשה עד לא מזמן לא חשבה כלל על הבאת ילדים. "אני מניחה שזה לא עלה לי בראש בגלל שלא היה לי בן זוג רציני לאחרונה. אבל אני כן זוכרת את עצמי בתור ילדה אומרת שאני לא ארצה להתחתן, ושאני אאמץ. אני חושבת שבחרתי כבר אז בגיל 12".
ברגע שנודע לנגה שיש לה אנדומטריוזיס (גידול הורמונלי שפיר) בשחלה, ושייתכן שאם יוציאו אותו, הדבר עלול לפגוע באופן משמעותי בפוריות שלה וייתכן שלא תוכל להביא ילדים, או אז התעורר יצר הישרדותי. זה היה הרגע בו הבינה שהיא תעשה הכול כדי שיהיה לה ילד, ביולוגי או מאומץ.
"כבר שנים שאני מבררת על אימוץ ילדים. אני רוצה לעזור לילד שאין לו בית ומשפחה. להיות חלק מהפתרון, לתת עזרה. אבל גיליתי שהמדינה לא מאפשרת לנשים לאמץ אם הן בגפן, ולא בזוגיות. החוק היבש מאפשר רק לזוגות הטרוסקסואלים לאמץ. זוגות הומוסקסואלים, ונשים יחידניות – מחוץ לתמונה. זה אבסורד. יש כל כך הרבה תינוקות וילדים נטושים בבית החולים, בפנימיות ממשלתיות, עוברים מבית לבית, מיד ליד, ולא מוצאים שקט בגלל חוק יבש שבבסיסו מחשבה מימים חשוכים. אני רק מבקשת שישימו אותי במבחן - שישלחו אותי לפסיכולוג, שיקבלו את כל האישורים והבדיקות שהם רוצים, ושאף אחד לא עושה כשהוא או היא עושים ילד ככה באקראיות, במקרה או סתם כי בא להם ילדים".
ניסית לאמץ ילד מחו"ל?
"עד לפני שנתיים בערך ניתן היה ליחידניות לאמץ תינוקות וילדים מחו"ל, רוסיה והודו, למרות שכתוב בתנ"ך: 'עניי עירך קודמים' אבל לנו, לא נותנים. מאז גם השער הזה נסגר - בעמותה שאחראית על אימוץ בחו"ל לא מוכנים לדבר עם יחידניות, וגם לא בעמותות אחרות בחו"ל. חוקי האימוץ בחו"ל השתנו גם כן, ולא ניתן גם שם ליחידנית לאמץ. אבל מחקרים כבר הוכיחו שוב ושוב שילד לא צריך שני הורים כדי להיות מאושר. לתינוקות וילדים נטושים בוודאות עדיף הורה מכל סוג שהוא, מאשר להיות מטופלים ולצבור טראומות ונזקים. המדינה לא מזיקה רק לנו, נשים וזוגות הומוסקסואלים שרוצים להיות הורים, המדינה מזיקה גם לתינוקות ולילדים נטושים בכך שהיא משאירה אותם בסטטוס הזה, ולא מאפשרת להם משפחה ובית. להורים בכל גיל, בכל מצב כלכלי, בכל סיטואציה, אף אחד לא בודק או אוסר להרות. למה מראש לוותר עלינו? זה מעליב, מיותר וכל כך חבל גם למי שרוצה לאמץ וגם לילדים שלא זוכים לאם".
לדברי נגה, הרופאים וגם המטפלים הלא קונבנציונליים אמרו לה שהריון יכול לסלק את האנדומטריוזיס, לכן החליטה לנסות להיכנס להריון, ובכך גם לדחות את הניתוח להסרת הגידול הטרום סרטני. "זאת לא הייתה החלטה קלה, והתלבטתי במשך שנתיים. הרופא כירורג שמטפל באנדומטריוזיס, הזהיר שההורמונים מעלים את הסיכון לסרטן בכמה אחוזים. ההחלטה לקחת את ההורמונים למרות הסיכון, קשה לי מאוד. איבדתי את אמי וסבתי בגלל מחלת הסרטן, והפחד הכי גדול שלי הוא לחלות בסרטן. אבל כנראה שהפחד לא להיות אמא, חזק מאוד, והוא זה שניצח".
נגה מודה שאילו יכלה לאמץ, הייתה "זורקת את הגידול לפח" ועושה את הניתוח. אך מכיוון שאי אפשר לאמץ, היא נשארת עם הגידול המכאיב שגדל, ונמצא גם ברחמה. רק לאחרונה נכנסה נגה להריון אך גילתה שהעובר מת ועברה הפלה. ייתכן שדווקא המחלה שיש לה מפריעה להתפתחות העובר ברחם. "אני מרגישה בילכוד, מצד אחד אני רוצה לטפל בעצמי, לא להזניח את עצמי, לא להחמיר את הגידול, לא לסבול מכאבים, לא לפחד מתופעות לוואי.. ומצד שני, אין לי אפשרות אחרת להורות, אין לי אפשרות אחרת שיהיה לי ילד".
חשבת על אופציות נוספות?
"אני כרגע מאוד מבולבלת, אבל חושבת על כל מיני אופציות כמו פונדקאות, ואומנה – שמרתיעה אותי כי דודים שלי היו משפחת אומנה, וכשהאם הביולוגית השתחררה משיקום, הילדים נלקחו מהם. אני ממשיכה לנסות, זה ברור לי. אני כועסת שאין לי אפשרות להגן על עצמי ועל חיי, להעיף את האנדומטריוזיס ולאמץ. לתת מעצמי כמו שתמיד רציתי לתת לילדים נטושים, שכבר קיימים וצריכים אמא. אני לא חייבת ילד משלי, לא איכפת לי אם לא יהיו לו את האף או את העיניים שלי, לא איכפת לי אם לא יהיו לו תכונות אופי שלי, לא איכפת לי מי ההורים שלו ומאיפה הוא בא, אני רק רוצה לעזור לו ולי, ובכך גם לעולם. אני רק רוצה שלא ייקחו לי את הזכות להיות אמא, אני רוצה לחבק ולתת מעצמי לאחר בדרך הכי חשובה שלדעתי יש. נשבר לי הלב, ונשבר לי מהמדינה הזאת שהחוקים שלה חשוכים, מפלים ומכאיבים לכל כך הרבה אנשים. אני רוצה לחיות, אני לא רוצה להחמיר את המצב שלי ולסכן את עצמי שוב ושוב, אני רוצה לאמץ, יש לי כל מה שדרוש, ואין סיבה אחת הגיונית למה לא".
אני סוג ב' כי אני לא נשואה
"אחרי הרבה הזרעות, ועשר פעמים של IVF, הרופאה אמרה לי שזה לא מצליח וכנראה גם לא יעבוד ושאני צריכה להתחיל לחשוב על פונדקאות ועל בנק עוברים ושכדאי להכין עוברים להקפאה. כאישה לא נשואה אסור לי לעשות פונדקאות בארץ, בחו"ל המחיר מטורף. לאדם בודד שמכניס משכורת אחת, טובה ככל שתהיה, זה עדיין כמו משכנתא. אבל עדיין יש לי עד היום 19 עוברים מוקפאים".
ניסית לפנות להליך של אימוץ?
"פניתי לפני שנתיים לשירות למען הילד, כשהפסקתי עם הטיפולים. בגלל שהייתי בשלה לילדים התהליך היה מהיר. בפגישות עם העובדת הסוציאלית מטעם השירות, גוללתי את סיפור חיי עד לפרטים האישיים ביותר שאיני חולקת עם איש, בדיקות רפואיות מדוקדקות שכללו לא פחות מבדיקות סוכרת, כולסטרול, מחלות מין ומה לא, ומכיוון שגם זה לא מספיק אז נשלחתי לעשות מבחני הורות בפיל"ת. לבסוף העובדת הסוציאלית הסבירה לי שהילד אותו אזכה לאמץ יהיה ילד שכל המשפחות ההטרוסקסואליות עם שני הורים ויתרו עליו, ילד מבוגר יותר שננטש מספר פעמים, ושעליי לקחת בחשבון שהבעיות יהיו קשות ורבות ולמרות שדווקא ילד כזה זקוק לאנרגיה של שני הורים הוא יזכה רק לאחד. ככה זה אני סוג ב' כי אני לא נשואה. זהו השלב בו אמרתי עד כאן. העו"סית באמת הייתה בעדי ואמרה שהלוואי והייתה יכולה להגיד לי משהו אחר, אבל החוקים האלה נחקקו ואין סיכוי לשנות אותם", אומרת גיתית ומספרת על כך ששוחחה עם אימהות יחידניות שאימצו ילדים, וגילתה שיש לילדיהן הרבה הפרעות לימודיות והרבה טיפולים. "יש מתי מעט שמוכנות לאמץ ילדים עם בעיות. אם עכשיו היו אומרים לי שאני מקבלת ילד בן 3-4 בלי לחשוב פעמיים הייתי באה ומאמצת אותו".
מה בנוגע לאימוץ מחו"ל?
"זה עולה לי אותו הדבר כמו פונדקאות. והבעיה היא שאני חוששת מכך שאגיע לבתי יתומים מבלי לדעת מה הרקע של הילדים. לא פעם קיים רקע אלכוהולי, ובגיל שנתיים או שנה את לא יכולה לדעת מהן הסכנות. כיחידנית זה הרבה יותר מלחיץ, כי את מקריבה את החיים בצורה אבסולוטית".
את השנתיים האחרונות העבירה גיתית באבל על החלום שנגנז, להיות אימא. "ויתרתי על ילדים בשלב הזה של חיי. לא איבדתי ילד אבל איבדתי את האפשרות להיות אמא", כותבת גיתית בדף הפייסבוק שלה, "איבדתי את הפנטזיה שמלווה כל אישה, איבדתי את הסיכוי למשפחה. לעולם לא אדע מה זאת אהבה שגדולה מהאהבה שלך לעצמך או לזולת. האהבה לילד שכולם מדברים עליה בערגה. אני חושבת על כל אותם ילדים שרק מחכים שמישהו יבוא ויעטוף אותם באהבה אמיתית, כמו שיכולתי לתת. זה נכון שאין לי בן זוג- אבל יש לי משפחה מדהימה ותומכת שרק מחכה לעוד ילד, עוד קרן אור. כמות האהבה שיכל ילד לקבל בחיקי ובחיק המשפחה שלי הוא יותר מבכל מוסד, ואף ייתכן שיותר ממשפחות הנחשבות "נורמליות". אני לא אחת שתשתוק, אני מנסה לשנות, באתי לבד עם הכאב שלי וניסיתי לשנות חוקים, וכמה שאני מנסה, אני לא מצליחה. אולי עכשיו כשקמה המחאה שהיא לא פחות מצודקת וחשובה נוכל לשנות את פניה של המדינה, אבל השינוי הוא לא רק עבור קהילת הלהט"בים המלחמה הזאת משמעותית עבור כולנו שנחשבים לסוג ב'. אולי יחד נוכל להביא את השינוי?"
אין מספיק ילדים לאימוץ, וטוב שכך
חוק האימוץ קובע תנאי סף לאפשרות של קבלת ילד לאימוץ ובכלל זה: הפרש גיל של לפחות 18 שנה בין המאמץ למאומץ, שהמאמץ יהיה בן דתו של המאומץ, וכי העדיפות באימוץ ילדים היא אימוץ הילד ע"י איש ואשתו. החוק הישן נכתב לפני 36 שנים, וכולם מסכימים שצריך לעדכן אותו, אבל זהו תפקידה של הכנסת והמחוקק. יחד עם עדכון החוק, יש לקצר תהליכים בירוקראטיים. החוק הקיים יוצר צוואר בקבוק על המערכת משום שזוג ממוצע מחכה 7 שנים לאמץ ילד. אם יהיו אוכלוסיות נוספות שירצו לאמץ כמו אימהות יחידניות וזוגות גאים, הם לא יחכו 7 שנים אלא 15 שנים מהסיבה הפשוטה, שאין מספיק ילדים לאימוץ וההליכים הבירוקרטיים מקשים ומאריכים את התהליך ומכבידים על המערכת. אנחנו רוצים שתהיה לכולם זכות שווה לאימוץ. אנו מאמצים את מסקנות ועדת גרוס, שהרחיבו את אפשרות האימוץ גם לידועים בציבור, וטוענות שיש לקצר את ההליכים הבירוקרטיים ולייעל אותם, חשוב לזכור כי החוק נחקק לפני כמעט 40 שנה והוא כמובן לא משקף את המצב היום. עם זאת, יש לציין כי אכן יש זוגות חד מיניים ואימהות יחידניות שכבר אימצו ילדים, אם כי לרוב הם לא אלו שפונים למסלול האימוץ, אלא בוחרים בפונדקאות ותרומת זרע. המטרה שלנו היא לייעל את החוק לכולם ולא להעדיף אף אוכלוסייה. במידה ויש מועמדים לאמץ אשר נדחית בקשתם לאמץ, החוק קובע כי מי שרואה עצמו נפגע מההחלטה רשאי לערער לוועדה שימנה שר העבודה והרווחה בהתייעצות עם שרת המשפטים".
>>