"אני עוקבת אחריך במחשבותיי כל הזמן. את יותר דייקנית? יותר מסודרת? איך את מסתדרת עם הכביסה? עם הבגדים שלך ובגדי הילדים? עם גרבי הצמר שנקרעות תמיד? איך את מסתדרת, קטנטונת שלי".
הגזרה הקשה ביותר שיכולה להיגזר על אם היא פרידה מילדיה, לתמיד, כשהיא עדיין חיה ונושמת. את הגיהינום בחיי הגטאות ואי הידיעה המכרסמת מה עלה בגורל ילדיהן הן יכלו לשאת רק בזכות אותו הבהוב של תקווה קלושה שיום אחד הן ישובו ויתאחדו איתם.
במרכז הנה סיפורן של שלוש אימהות, משלוש מדינות שונות באירופה, שמעולם לא נפגשו או הכירו, אבל כולן חלקו את אותו גורל מר ואכזר.
"הצילו את התינוק התמים שלי"
רישארד נולד לאסתר ולניסן פרנקל ב־1940, בצרפת. באקציה שהתרחשה בפריז בתאריכים 16-17 ביולי 1942, קיבלו השוטרים הצרפתים פקודה לעצור נשים וילדים מעל גיל 16. אסתר, כמו אמהות רבות, לא רצתה להשאיר את בנה לבדו, היות שבעלה נשלח כבר לאושוויץ. היא ורישארד שולחו יחד למחנה פיטיוויה, למעצר. לאחר כשלושה שבועות הופרדו בכוח הילדים הקטנים מהאימהות, והאמהות, ביניהן אסתר, שולחו לאושוויץ. רישארד בן השנתיים ושאר הילדים נותרו לבד. לאחר כשבועיים הודיע אייכמן לצרפתים שניתן לשלוח את הילדים לדרנסי, ומשם לאושוויץ. אסתר ורישארד נרצחו בהפרש של כחודש.
לפני שנפרדה מבנה, אסתר עוד הספיקה לזרוק גלויה מתוך קרון הרכבת ובה כתבה כך:
"יקירַי, יום שישי,
אני נמצאת ברכבת. רישארד שלי, אני לא יודעת מה איתו. הוא עדיין בפיטיוויה. הצילו את ילדי, את התינוק התמים שלי! הוא בטח נורא בוכה. הסבל שלנו זה כלום. הצילו את רישארד שלי, את הבובה שלי. אני לא יכולה לכתוב. לבי, רישארד שלי, הנשמה שלי, נמצא רחוק ואיש אינו מגן על ילדי בן השנתיים. למות, מהר, אוי, ילדי! תנו לי את רישארד שלי.
אסתָה"
*מתוך הספר "עדים דוממים: סיפורם של חפצים מאוספי יד ושם", מאת חביבה פלד-כרמלי, בהוצאת יד ושם.
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
איך עונים על שאלות נפוצות בנושא יום השואה?
תיעוד מרתק: פענוח ציורי ילדים בגטו
ילדים בשואה: "אמא, כשיהיה לי לחם אשלח לך"
"תשמרי על הבן הקטן שלי"
גניה מצאה עבודה בניהול משק הבית של רופא גרמני. הרופא, שהועבר בתוקף תפקידו לווינה, הציע לה לקחת איתו אותה ואת בנה. הדרך הייתה מסוכנת, אך גניה ומיכאל לא זוהו והגיעו בשלום. לאחר זמן נחשפה גניה ונלקחה לבית הסוהר, ומיכאל הועבר לבית יתומים. אנשי הגסטפו הודיעו לגניה כי הם מגרשים אותה. היא החליטה לקחת איתה את מיכאל, כיוון שפחדה שבית היתומים יושמד. הם גורשו ב-1944 לאושוויץ ונרצחו. ילדי בית היתומים שרדו.
"27 בספטמבר 1943.
גברת ברונקה היקרה!
לאחרונה, כל כך קשה לי לכתוב אלייך כי אני עוברת רגעים קשים והגורל הוא מאוד אכזרי כלפיי. ברוניה, אני כותבת אלייך ומתחננת לפנייך, אנא ממך, תשמרי על בני הקטן, תהיי לו לאימא.
ברוניה האהובה, תפתחי לו את לבך, ואני אהיה לך אסירת תודה עד סוף ימיי. הוא ילד כל כך טוב וחכם ואני בטוחה כי תאהבי אותו לפחות במקצת.
שמיכאל יאכל כמה שיותר כי לא ידוע מה מחכה לו, לכן שיהיה איתן וחזק. שוב אני מבקשת שתמיד יהיה לבוש חם ושיגרוב גרביים. אינני יכולה לכתוב יותר, נגמרו לי הדמעות. שאלוהים ישמור עליכם.
נשיקות
מיכאלק היקר!
האם אתה משחק עם ילדים? האם אתה מנומס לגברת ברוניה? כתוב כל יום כמה שורות, אז תתאמן ותוכל לכתוב אליי מכתבים ארוכים. שמור על עצמך, תישן בפיג'מה ששלחתי לך כי היא חמה.
נשיקות, אמא"
*מתוך קטלוג התערוכה "כתמים של אור - להיות אשה בשואה", אוצרת יהודית ענבר.
"שמרי על האחים שלך"
בתה עמנואל חשפה מספר מכתבים ששלחה להם האם, הנה אחד מהם:
"מרים היקרה וקטנטונת שלי (Miriuccia),
תודה על מכתבך המפורט ויקר לי מאוד, איתו אני יכולה לעקוב אחר יגיעתך היומיומית. בתום ימי ההתרגשות הראשונים (לראשונה עליה לנהל בית ומשפחה בתנאים הנוראים של מחסור, מרדף ותלאות של קו החזית שמתקרב לאזור - פרשנות של מרים) עבודת השגרה שלך תהיה עבורך עוד יותר מכבידה. אל תיפול רוחך, עשי כל דבר ברוח טובה, פעלי כאילו אמך נמצאת על ידך כל הזמן, אני עוקבת אחרייך במחשבותיי כל הזמן. את יותר דייקנית? יותר מסודרת? איך את מסתדרת עם הכביסה? עם הבגדים שלך ובגדי הילדים? עם גרבי הצמר שנקרעים תמיד? איך את מסתדרת, קטנטונת שלי?
שימי לב על בריאותך, פעלי בשיקול דעת עם הילדים (אבא ואני מרבית הזמן היינו בנסיעות הלוך ושוב בין פיסא למילנו. מרים, בת 16 בלבד, ניהלה את הבית ועליה היה לדאוג לדניאל בן 8, ולעמנואל בן 5). בלילות אני חושבת עלייך לבדך איתם וגרוני נחנק מדמעות. אני לא מבינה איך אני יכולה בכלל לשאת בסבל של המרחק מכם. רק הביטחון שאלוהים ישמור עליכם, אהובי נפשי, ועוד נשוב ונהיה יחד, בריאים ושלמים בזכות אוצר האהבה שעוד מתעצמת בימי הסבל והכאב שאנחנו עוברים.
את רוצה לדעת איך עובר היום שלי? התארגנו בתורנויות ואנחנו קונים יחד את הנחוץ לנו ממוכרת שבאה למחנה, אנחנו מבשלות יחד מן מרק (minestrone) מתפוחי אדמה וירקות לצהרים וכנ"ל בערב עם תוספת כלשהיא. לפעמים ביצה או מעט גבינה. בתוספת לחם ומעט חלב בבוקר, מאזן היום מסודר.
תארי לעצמך, אנחנו מבשלות את המרק בסיר של 70 מנות, סיר המרק הגדול שלנו מתגמד לידו. מקלפות כמעט 10 קילו של תפוחי אדמה. אבל כאן העבודה היא ממש הבילוי עבורנו ואם כך יימשך יהיה טוב מאוד.
כעת אמא שלי כאן ואני מטפלת בה, כפי שטיפלתי בה בבית. לצערי היא שוב סובלת ממחלת הכבד שלה והיא במצב גופני ירוד, נקווה שתחזיק מעמד. היא גייסה את כל כוחותיה בתקופה האחרונה וכעת היא נחלשה מעט. יש כאן רופאים ותרופות עבור כל הצרכים שלנו, אבל לעת עתה אני לא צריכה כלום, אפילו השבר (ממנו אמא סבלה) לא מציק לי ואם כך המצב ימשך לא יציק לי גם בעתיד.
אינני יודעת האם נודע לך שמשפחת בסאני נמצאת כאן, כולם חוץ מרנצו. בהתחלה התיידדתי איתם, אחר כך התרחקתי מהם מסיבות שונות ומצאתי לי ידידים אחרים, מאוד אדיבים ומנומסים. בכלל את יכולה להיות שקטה, רכשתי לי הערכה ואהדה מכולם, מעולם איש לא השיב פני ריקם, גם עכשיו שאמא כאן כולם עוזרים לי.
ואת מרים, על אילו אכזבות עליהם לא דיברת בזמנו, רצית לשוחח איתי? מאיזו מרירות סבלת בלי לומר לאמא שלך? תכתבי לי לעיתים קרובות, תשלחי לי אפילו גלויה קצרה מדי פעם. שימי לב לבריאות כולם, תשתמשי בתרופות המוכרות לך בעת צורך, עבורך ועבור הילדים. דניאל עדיין סובל מכאבי בטן? הוא אוכל כמו שצריך? איך הוא מדבר? תני לאחים שלך הרבה נשיקות ממני. חיבוק חזק חזק ונשיקות ממני. את תמיד איתי במחשבותיי.
אמא"