מכירים את הרגע הזה שפתאום אתם חולפים על פני מראה ומגלים כרעם ביום בהיר שעליתם חמישה קילו? הרי ברור שזה לא קרה מעכשיו לעכשיו. זה כנראה משהו שנמשך כבר שנה או שנתיים או במהלך חגי תשרי ממש אבל ממש אינטנסיביים. מה שבטוח התובנה הזו, האסימון שנפל, אלו לחלוטין נופלים ברגע אחד, בשניות. מכאן יש לאדם שתי אפשרויות: להמשיך לבלוס ולהיפגש עם המראה שוב בהמשך או לעשות עם זה משהו.
ככה בדיוק הרגשתי אחרי החגים, רק בחזית אחרת בחיי (לא שהמשקל בדיוק עמד במקום, אבל עם בגדים נכונים, ההסוואה התאפשרה). זה כבר לא מעט זמן שאני מרגישה שמשהו לא יושב טוב במעטפת המשפחתית. לאורך הזמן פטרתי את זה בשלל תירוצים: כי היה חופש גדול ואינטנסיבי, ולאחריו חופשת חגים ארוכה ומייגעת וכי שלושה ילדים בפערים קטנים זה מתיש וזה יחלוף מתישהו וכי וכי. אבל ביום בהיר אחד זה הכה בי. פתאום הבנתי שכל מה שאני עושה מבוקר ועד ערב זה צועקת ומאיימת ומתעצבנת. וגם הבנתי מה אני לא: אני לא צוחקת. אני לא משתטה. אני לא מדגדגת. אני לא נהנית. ותירוצים יש בשפע, אבל הם לא עוזרים לי.
בפועל כבר לא כיף לי בכלל, בשום מקום. לא בבית. לא בגן שעשועים. לא בארוחות. פתאום נכנס לי למשוואה מצפון. לי! שכבר שמונה שנים אני מצליחה להדוף אותו ממני. אבל כשאתה הופך להיות הורה שכל היום רק צועק, סופר עד שלוש ומאיים, המצפון מצליח להשתחל.
בדיוק ברגע הזה, "האח הגדול" כנראה ארב לי ופרסומת להרצאה אינטרנטית קפצה לי בפיד של הפייסבוק. "במקום עונש, וגם במקום לצעוק, לאיים ולספור עד 3 – הדרך מקרבת להניע את הילדים לשיתוף פעולה", נכתב בה. וכך יצא שהוזמנתי באדיבות צוקרברג להרצאה חינמית שתעניק לי "ידע שמשנה חיים". לא ברור מאיפה היו לי הכוחות והסבלנות, אבל כנראה שאותו מצפון עיקש לחץ עבורי על כפתור ההרשמה.
תביאו לי דרך להפסיק לצעוק. בואו נראה אתכם
יום ראשון, 21:00, התיישבתי מול המחשב. איך לא חמקתי מזה, אני לא מבינה. אני דווקא ממש טובה בלהתחמק ממטלות ארוכות בערב (תעיד ערימת הכביסה הנערמת על הספה). אבל ישבתי שם כמו תלמידה טובה שממתינה שהמסך ייפתח, עם מחברת ועט לצדי וסקרנות של סטודנטית מהשורה. מקשיבה. פתוחה להצעות. רק תביאו לי דרך להפסיק לצעוק. בואו נראה אתכם עכשיו, הא?
ההרצאה מועברת על ידי יואב לבנה ויעל ארבל מ"הבית להורות מקרבת" כאשר האג'נדה שעומדת מאחורי הבית הזה היא תקשורת מקרבת – גישה המיועדת ליצור הבנה וחיבור בין אנשים ובן אדם לעצמו. מי שיצר את הגישה הוא ד”ר מרשאל רוזנברג, פסיכולוג יהודי-אמריקאי, אשר הושפע מתורת האי-אלימות של מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג. בשפת המקור תקשורת מקרבת נקראת – Nonviolent Communication תקשורת לא-אלימה.
בקיצור, בול מה שאני צריכה. הבנה וחיבור. שנתחיל? במהלך החצי שעה הראשונה הם מסבירים איך כל ההרצאה הזו עומדת להתנהל ומציגים את עצמם, את ניסיונם ואת מרכולתם. לאחר מכן, יואב ויעל מציגים את הבעייתיות במה שקורה אצל רבים מאתנו ומסבירים למה זאת לא שיטה נכונה לאיים (למרות שזה מרגיש שהיא עובדת), איך להעניש לא באמת משרת אותנו ולאן זה יביא את הקשר בינינו לבין הילדים שלנו בעתיד. (ספוילר: לא תרצו להגיע לשם).
בתמונה: יואב לבנה, גליה לבנה ויעל ארבל
זה לוקח שעה, כל ההסבר הזה והוא מעניין, אבל אני מחכה ומשתוקקת להבטחה שלהם "לשנות את חיי" וקרובה לאבד סבלנות. "כשנבין למה ההווה לא עובד, רק אז נוכל להבין מה צריך לעשות באמת", הם מבקשים.
ואז זה מגיע. יואב ויעל מסבירים מה כן עובד והם אומרים את זה בביטחון גמור. ובכן, מוכנים לסוד הגדול? הסוד הוא שלכל ילד (ואדם) יש צורך שמניע אותו. תמיד תהיתם למה הילד שלכם מציק לאחותו ככה "בלי סיבה"? למה הוא עושה "לכם" את המוות כשצריך להיכנס לאמבטיה? למה כל כך קשה לו לעזור? למה הוא נתקף התקפי זעם בכל פעם שצריכים לעזוב את גן השעשועים? למה הוא מציק? למה הוא מעצבן ולמה ולמה ולמה? ובכן, זה כי יש לו צורך שמתעורר אצלו מבפנים - ושהוא מנסה למלא לעצמו באמצעות ההתנהגות החיצונית שאנחנו רואים בבית.
נפלתם מהכסא? לא חדש, הא? ובכל זאת, היה שם משהו שהצליח לפתוח לי את הראש, ששינה לי את הראייה. את סגנון הדיבור, את הגישה. המטרה, כך הם מסבירים בהרצאה, היא לעבור ממצב של מאבק ומלחמה – מצב שבו יש הורה מצד אחד וילד מצד שני שרק מתווכחים - למקום של הסכמה, של הבנה, של אמפתיה. הדרך לעשות זאת היא באמצעות זיהוי הצרכים ודיבור עליהם.
כשמגיעים לשם, אנחנו כבר ככה קרובים לניצחון של שני הצדדים. תתחילו למשל בלשאול את הילדים שלכם מה הם רוצים. "כיף לך לשחק במחשב ואתה כל כך רוצה להמשיך?". התשובה, מבלי להכיר את הילדים שלכם, תהיה: כן! (אני לא סייקיק, רק הגיונית להחריד). מכאן אפשר להתקדם משום שיצרנו איתם חיבור והפיתרון קרוב, ובטוח שהוא רגוע בהרבה מאשר "לכי להתקלח עכשיו או שאין מסכים שבוע!".
יש שם עוד הרבה בהרצאה ואני בטח לא האדם שיכול לתמלל את כולה, רק אומר שכעבור שעתיים וחצי, יצאתי משם עם תובנה אחת מעניינת וסופר פרקטית. ולפעמים זה כל מה שצריך כדי להתניע תהליך. בתום ההרצאה, הם מציעים את המשך ההדרכה שזו כבר מגיעה עם תג מחיר. ערכה שמגיעה עד הבית וכוללת שבעה שיעורים שבהם הם מלמדים כיצד להניע את הילדים לפעולה בלי להשתמש בכוח (פיזי או מילולי), באיומים או בעונשים, איך לחיות בבית בלי מריבות, איך לזהות את המניעים האמיתיים להתנהגויות הילדים, איך ליצור דיאלוג נכון ואיך לבסס סמכות הורית של הקשבה וכבוד.
הכי גרוע שנישאר באותו מצב. הכי טוב: שנשפר איכות חיים
אני תמיד אוהבת עצות טובות. מה כבר יכול לקרות? הכי גרוע זה שנישאר באותו מצב. הכי טוב שנשפר איכות חיים. נשמע לי כמו ווין-ווין. אם יש משהו שלמדתי לאורך השנים באמהות זה שברוב הפעמים הידע כבר מוכר אבל אנחנו קצת מתקשים לבטא אותו במילים הנכונות. ולפעמים רק צריך איזה הכוונה קטנה, מילה נכונה, משפט מסוגנן כדי להחזיר את הכל למסלול הנכון.
אז אחרי שבוע שהתמדתי בטיפ הראשון – אני שמחה לבשר שאני כבר לא מאיימת ודברים מתבצעים בבית גם בלי השימוש במילים המעצבנות "אם... אז...". שלא תטעו חלילה, זה לא שהבית הפך מג'ונגל למוזיאון והוא חף מדציבלים, אבל משהו באנרגיות התחלף. יש עדיין מריבות (ברוך השם, ובערימות), אבל יש הרבה יותר מודעות ורצון לשנות ועבורי זה כבר המון.
מה עכשיו? נמשיך עם שאר השיעורים ונראה מה אלה יוסיפו לי לארגז הכלים. היי, בסוף נראה לי שאצא מזה אפילו רזה יותר (אחרי הכול להסיר כל כך הרבה תסכול ועצבים, נראה לי שעושה טוב לעור הפנים ולירכיים). חכו לזה, הא?
בשורה התחתונה: הרצאה ששינתה לי נקודת מבט ולא עלתה לי שקל? תביאו לי עוד! אם כי קחו בחשבון שמדובר בהרצאה ארוכה. מוטב שתגיעו אליה עירניים ומוכנים ועם כוס קפה חם. או שתיים.