קוראים לי רותי ואני אמא ללא גבולות. כן ממש ככה. רוב הזמן זאת אומרת. בגדול, בתפיסה, בהשקפת עולמי, אני חושבת שגבולות הם המצאה שהמציאו מחנכים או מורים או הורים עייפים במיוחד, הרבה פעמים כמוני עצמי, כשהם רצו להסביר לעצמם למה הם לא עושים את התפקיד שלהם טוב מספיק ולמה הם לא נותנים את כל כולם לביצוע המשימה החשובה ביותר שיש להם רוב הזמן בעולם הזה – לייצר דור חדש של אנשים (חלק מהם ילדיהם הפרטיים) שיהיו אנשים טובים יותר, מצליחים ומוצלחים יותר ובעיקר בעיקר – שרוטים פחות.
כי הנה אנחנו למשל, הדור הקודם. בני שלושים, ארבעים, חמישים, תלוי מאיזה אותו באלף בית באנגלית אתם מתחילים לקרוא לעצמכם איקס. לנו דווקא שמו גבולות. ואפילו לא מעט. כלומר הרבה. אולי חוץ מההורים הפרטיים שלי, אבל בגדול גבולות הייתה מילת המפתח, מילת הקוד ל-"כך תגדלו את ילדיכם".
אסרו עלינו מלא דברים. אסור להרעיש ואסור להתחצף, שזה כאילו בסדר. אבל גם אסור לומר את דעתנו ואסור להיות קשובים לקול הפנימי שלנו ואסור להיות אותנטיים היכן שראוי כל כך להיות ובגדול אסור להיות. מצד שני כמובן שהיה לנו גם מותר. כי היה לנו בעיקר מותר להיות טובים, קשובים, ממלאים הנחיות, נשארים בתוך הגבולות, עושים בגרות בזמן, הולכים לצבא בזמן, אחר כך ללימודים. עובדים לפי לוחות זמנים. הכל מובנה ומסודר.
ואיך יצאנו אתם בוודאי שואלים?
תראו בגדול במילה אחת – בסדר. בקטן, בשתי מילים - ממש לא.
כי יחד עם הגבולות והעמידה ביעדים ותחושת הבהילות התמידית שאנחנו סוחבים בבטן, התחושה שמניעה אותנו אולי לעשות, להספיק, לארגן, לסדר, אבל גם מרחיקה אותנו מעצמנו, מהיכולת להבין מה באמת אנחנו רוצים, מה באמת אנחנו אוהבים, מה נעים לנו ומה לא וכמה אנחנו מוכנים לספוג. ואנחנו רובנו בהכללה גסה, היום אחרי עשרות שנים של ניתוק מהפנימיות, אם היה לנו מזל, בעיקר אם חווינו איזה משבר ועצרנו לרגע את שטף החיים כדי להקשיב לקול הפנימי, פתאום היום, אנחנו לומדים להכיר את עצמנו, לומדים להתחבר "לאני הפנימי" סליחה על הביטוי, להבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים ואיך אנחנו מרגישים כששמים לנו יותר מדי גבולות שגם יוצרות באופן טבעי גבול בין הדבר החשוב ביותר לאדם - בינו לבין נשמתו.
אהבה וחום לפני הכל
ומה קורה עם הילדים שלנו?
הילדים האלה, שאנחנו מגדלים, הילדים של היום, הם כבר סיפור אחר. הם כבר אמורים לדעת שחיבוק צריך לבוא לפני הציון במבחן וממש בלי קשר אליו. והם גם מבינים שמילה טובה ואמירה כמו "אני אוהב אותך לא משנה כמה תוציא במבחן במתמטיקה" גם היא משהו מובנה שצריך וחייב להיות חלק ממה שהורה נותן לילד שלו. סתם כדי שהוא יגדל להיות בן אדם לא מנותק. והם גם מבינים או מרגישים באינטואיציה שאפשרו להם לגדל, שאהבה וחום באים לפני הכל כן. פשוט הכל. כי כדי לייצר אדם שלם, שמסוגל לאהוב בעצמו, מחבק את העולם ומסתער עליו בלי פחד, אנחנו צריכים לעזור להם לגדול להיות אנשים שאוהבים את עצמם.
ומה עם קצת חינוך?
את הקול הזה אני שומעת המון. מה עם קצת ללמד מותר ואסור. ומה אפשרי ומה לא. ועוד חמור מזה, מה עם העובדה שנגדל ילד מפונק, כזה שחושב שהעולם עובד אצלו הוכל מותר לו ומקסימום אבא יבוא ויצעק על המורה ואז יהיה לו הכל מותר.
אז נכון, יש בזה אמת ואני חלילה חלילה לא מזלזלת במה שאנחנו בטעות מכנים חינוך ובעצם מתכוונים להקניית כלי התנהגות מול בני אדם אחרים או במילים של משרד החינוך "כישורי חיים" אם תרצו.
אבל...
וזה בעצם האבל הגדול ביותר והסיבה שקראתי למאמר הזה הורים ללא גבולות. כי האבל המרכזי שלי הוא שאם אנחנו מביאים את הילדים שלנו למקום של הקשבה אמיתית למי הם, מה הם רוצים - והם רוצים לעשות רק טוב אני מבטיחה לכם - מכאן ההתחשבות באחר, היכולת האמפתית, האינטליגנציה הרגשית, כולם כבר יגיעו מעצמם, ידפקו בדלת וישאלו אם כאן זה הבית שבו לא מדברים כל הזמן על גבולות ודווקא בגלל זה הגבולות נולדים מעצמם.
ושוב אני שומעת אתה קול ההורי הבאמת הגיוני ששואל איך לעזאזל גורמים לילד היפראקטיבי לשבת להכין שיעורי בית בלי להציג גבולות, לאיים בענישה, לומר בברור שזה לא מקובל עלי ולא יהיו אחר כך סוכריות (בלי סוכר כדי לא להגביר את ההיפר). הקול הפנימי שלו סליחה רותי, ככה אני מנחשת ביני לבין עצמי את הניסוח, הקול הפנימי שלו דווקא מעדיף סוכריות עם סוכר ולצאת לשחק במקום לעשות שיעורי בית, ואנחנו ההורים תפקידנו ללמד אותו להקשיב קצת לקול חיצוני.
אז כן אני יודעת שאני נשמעת קצת קיצונית, נוכח מצבים כאלה שאני כמובן מכירה מקרוב.
וכן אני יודעת שהדרך המוכרת, הברורה, המוגדרת ועטופת גבולות היא הדרך של לשים גבולות ומחסומים. אבל אני בכל זאת גורסת בלב שלם, שזוהי הדרך הקצרה ארוכה. שילד שלא עובדים איתו על יצירת המוטיבציה מבפנים, על חיבור פנימה, על הגעה למקום הנפלא שבו הוא זה שרוצה ללמוד ולא אנחנו אלה שמאלצים אותו, ילד כזה יהיה פחות מאושר כילד ולצערי הרב מאד גם כמבוגר. והריחוק שיצרנו בגיל ארבע בין האדם הצעיר לבין עצמו, יפגוש אותו בגיל ארבעים, על ספת הפסיכולוגית, טישו ביד אחת והרבה עוגמת נפש בשנייה.
הורים ללא גבולות. עדיין.
אז הוא שאמרתי, קוראים לי רותי, ואני אמא ללא גבולות, ואני אמא ללא גבולות. ואני מאמינה בכל ליבי ומהותי בגישה הזו של הורות עוטפת, אוהבת, מאפשרת, מכילה, מוזמנים לזרוק עוד מילים של אהבה לאוויר. ואני חושבת שזו הדרך לעזור לאנשים הקטנים שהבאנו לעולם, לגדול להיות בני אדם שנושאים עימם תחושה של זכות קיום, הבנה שמותר להם להביע רגשות, להיות קשובים לעצמם, שמותר לכאוב ומותר לדבר ומותר אפילו לפרוץ גבולות.