אני בטוחה שאני לא הראשונה ולא האחרונה בסיטואציה הזאת, ובטח מלא אמהות יקומו עליי ויגידו בעלי כל שבועיים במילואים, בעלי עובד בחו"ל ומגיע לביקור פעם בחודש, בעלי ראה את התינוקת וברח לאנטרקטיקה וכאלה. אבל בשבילי זה חדש, וחדש זה תמיד מפחיד.
אני גם לא יודעת איך להסביר לילד בן שנה וחודשיים שאבא לא כאן. הוא יחזור מתישהו, אבל הוא לא כאן. ניסיתי להראות לו אפילו מטוס מהחלון ולהגיד לו "הנה, אבא באווירון אתה רואה?". מאז, בכל פעם הוא מסתכל לשמיים ואומר "אבא" (ואני חושבת לעצמי שאולי הוא ראה יותר מדי את לבנה זוהרים באח הגדול).
אמא שלי הבטיחה שתבוא לבקר כשתוכל, האבא הפולני שלי הוציא תצהיר במייל וטען שאני חייבת לעשות תכנית עבודה וכולם יתגייסו לעזור, ואפילו הוא ואשתו יבואו לישון איתי. רק שעם כל הכבוד לאבא היקר שלי, הוא לא ישן איתי באותו בית מגיל שבע בערך, אז לא נראה לי שזה הזמן להתחיל. אבל זה עדיין חמוד מצידו להציע.
המטרה שלי כרגע היא לתת ליהונתן כל כך הרבה תשומת לב וגירויים, שהוא ישכח לחפש אווירונים בשמיים או את האופנוע של אבא, ואני מודה שזה לא קל. אבל קל יש רק בוויזה.
באה הביתה, עוד מעט
כצפוי, הלילה הראשון היה ממש קשה, בעיקר בגלל שהוא קיבל חיסונים באותו יום, וכשהאחיות אומרות לי שיש אחוז ממש קטן של תופעות לוואי, אני כבר קונה את כל הסופרפארם, כי אחוז קטן - זה סיפור חיי.
הוא בכה, צרח, העלה חום, פרח ועשה כל מה שאפשר לבקש בלילה ראשון בלי אבא. למחרת, הוא הלך לגן אבל רצה כל היום על הידיים, אז אני מתנצלת בפני הגננת שהפכה לשרירנית מקצועית ביום (הלו, הילד כבר עבר את ה-10 ק"ג!). אחר כך עשיתי לו יום כיף שכלל קפה עם חברות שמאוהבות בו מחיוך ראשון, טיול סובב תל אביב בחנויות, גנים ציבוריים וכמובן גן שעשועים, או כמו שיהונתן ואני קוראים לזה: גן גן סטייל.
בשעות אחר הצהריים הגיעה גולת הכותרת – סבא וסבתא מנהריה באו לבקר ולהישאר – מה שאומר בשביל יהונתן עוד קהל להופעות הסלון שהוא עורך לאחרונה (מדובר בפלייליסט מכובד משירי יהונתן גפן, אריק אינשטיין ועד פילפילון אפו ארוך, בתוספת תנועות וקול שני שהוא ממציא ואני מודה שזה מרגש אותי), ומה שזה אומר בשבילי - ערב חופשי!
כמובן שגייסתי חברה רווקה מהממת שתיקח אותי לקרוע את העיר, להכיר את כל הברים החדשים ולכל שאר הדברים האלה ששכחתי איך הם מרגישים. הרגשתי כאילו אני יוצאת לדייט בפעם הראשונה בחיי. מקלחת, איפור, טייטס? לא, אולי השמלה השחורה? רגע... עקבים או שלא יהיה לי נוח ללכת מבר לבר? ז'אקט? איך הצעירים האלה מתלבשים היום, אולי אני אעשה גוגל? טוב נו, אני לא כזאת זקנה, אבל באמת שהייתי חיית ברים אדומה בעברי ועכשיו אני קצת חלודה אז לקח לי זמן להיכנס לעניינים. אבל אל דאגה, ג'יימסון אחד והכל חוזר אליך, ממש כמו לרכוב על אופניים חשמליים.
אז אחרי שנה וחודשיים שלא עשיתי סיבוב ברים כזה, זה היה ערב שלא יישכח. נראה לי שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן שכחתי לרגע שאני אמא. לא במובן השלילי כמובן, אלא הרגשתי רגע צעירה לא מחויבת לכלום והתדר הזה של הדאגה המתמדת בראש נסגר סופסוף לכמה שעות (חוץ מהעובדה שבין צ'ייסר לצ'ייסר הצצתי בטלפון לוודא שאין אזעקת סבתא. כבר ראיתי את זה קורה – אמא שותה, רוקדת, מבלה ואז בדיוק ברגע השיא סבתא מתקשרת: "עינת, את חייבת לבוא דחוף הביתה!"). האמת, שהייתי ממש צריכה את זה וממש נהניתי. אני לא יודעת למה, כנראה איזה דפקט אצלי (עוד אחד לרשימה, אני אוספת!), אבל מאז שהוא נולד, אני תמיד מרגישה אשמה לצאת ולבלות ולשכוח מהכל לרגע. אני פוחדת לא להיות בפוקוס מלא בדיוק כשהוא יצטרך אותי, וממש מקווה שזה יעבור לי ב-18 שנה הקרובות.
אז אחרי ששיחקתי אותה תל אביבית מגניבה ובליינית חזרתי הביתה בשתיים בלילה, הורדתי את בגדי הרווקה 24-סטודנטית-גרה עם שותפים והלכתי לחדר. הדבר שהכי שימח אותי מכל הערב הזה הוא שגבר חלומותיי חיכה לי במיטה – המלאך יהונתן.
התקשרתי לוודא שאבא שלו בחיים ונחת בשלום וחיבקתי את היצור המושלם הזה. עכשיו אני יודעת שאולי לא יהיה לי כל כך קל לבד איתו אבל זה הרבה יותר קשה בלעדיו.