גם אנחנו נכנסנו לסטטיסטיקה, כשהתגלתה חולה מאומתת, אשת צוות, בגן. עמוק בפנים ידעתי שבית הספר של החופש הגדול הוא פצצה מתקתקת. על ימין ועל שמאל נסגרים גנים ובתי ספר. ואנחנו ההורים רק משוועים לעוד יום, רגע עם מסגרת שמאפשרת לנו להתעסק בשלנו. בחוויה שלי רווח מול ההפסד, אני באופן אישי מתחרטת. מתחרטת שלא הצבעתי ברגליים ולא ביטלתי את ההרשמה של כל ילדיי. כך נראו השעות הראשונות מהוודע הידיעה:
באחת עשרה בלילה הגיעה הודעה לכשלושים משפחות: "התגלתה אשת צוות חולה מאומתת בגן, עליכם להיכנס לבידוד." ההודעה תפסה אותי לא מוכנה, ולמרות השעה גם לא בבית, הרגשתי רע שאני עם אנשים, שאולי בלי לדעת בזה הרגע אני מסכנת אותם. חזרתי מיד הביתה, ובשעות הראשונות עסקתי בניסיון הכחשה. ניסיתי למצוא בתאריכים, בקרבה, בסיפור איזו דרך למילוט.
כעבור מספר שעות, בהן כל גורם מנחה אותנו אחרת הבנו שאין אמת אחת. מי נכנס לבידוד? כל המשפחה, רק הילד והורה? איפה יתקיים הבידוד? ומה צריך שיהיה בבית? הצצה ביומן האישי אישרה את החלטנו האישית: נכנסים לבידוד כמשפחה. בלאו הכי החופש הזה די מבאס, אז לפחות נעביר את 6 הימים של הבידוד כאילו יצאנו לחופשה משפחתית.
מתוך מנגנון הדחקה הודענו לילדים שאנו מתחילים את החופשה המשפחתית השנתית. שישה ימים בבית המלון הלוא הוא הבית שלנו. תהליך מכירתי קל, בשינוי התפיסה וזווית הראיה של "הבידוד" הופכת אותם לשותפים מלאים. הילדים זרמו, עד שהבינו שבמלון שלנו אין שירות חדרים והם אחראים על ניקיון וסדר ואף יהיו תורנויות על הארוחות.
התחלנו להנות. לתכנן תוכניות לאפשר לכל אחד מהילדים בחירה על חוויה משפחתית שנעשה יחד: אוהל בסלון, יצירה, טורניר משחקי קופסא, פורטנייט, הכנת פיצות ועוגיות ועוד). ממש נוצרה התרגשות לקראת ה"חופשה".
אלא שאז הגיעו התסמינים. הבן שלי שהיה בגן, העלה חום. יצאנו מהסרט שלנו וחזרנו לסרט של המגיפה העולמית. טלפונים, בירורים, תחנונים ונסיעות למוקדי בדיקת קורונה בדרייב אין, להספיק לפני השבת. לחץ, מתח עייפות ופחד השתלטו עלינו. פחד עליו, פחד עלינו ופחד גדול על כל מי שבאנו איתו במגע בימים האחרונים. הרצנו בראש הכל, ולא יאומן כמה אנשים אנחנו פוגשים, גם שאנחנו ממש נזהרים ועושים רק מה שמותר על פי ההנחיות המחמירות בין כה וכה. השגנו בדיקה, והבן שלי עשה אותה כגיבור אמיתי.
אלא שאז הגיעו התסמינים. הבן שלי שהיה בגן, העלה חום. יצאנו מהסרט שלנו וחזרנו לסרט של המגיפה העולמית. טלפונים, בירורים, תחנונים ונסיעות למוקדי בדיקת קורונה בדרייב אין, להספיק לפני השבת
עם ערב שבת התגנבה לה תחושה לא נעימה ואסימונים נוספים ירדו. ההבנה שעל אף המשחק המהנה שהמצאנו, והדרך שבחרנו להסתכל על הבידוד, אנחנו עדין פוגשים מידי פעם את המציאות. נזכרנו בעוד מפגשי חברים מתוכנן שלא נוכל לקחת בהם חלק, בסבתות ובסבים שאנו לא רוצים להלחיץ, ובחרנו להסתיר מהם את המידע עד להיוודע תשובת הבדיקה, והבאסה נכנסה.
הרגשנו גם באמת מבודדים. סוג של מצורעים, מוקצים. כידוע, מחשבות שליליות מזמנות עוד מאותו הסוג ואליה הגיעו בזו אחר זו. לפתע גם הלחץ שניסינו להדחיק לגבי הבדיקה התגבר. אין דרך לחמוק מזה: אי וודאות ואפילו פחד קיומי מפני האופציה לתוצאה חיובית. כמדריכת הורים אני יודעת, כמה חשוב לתת לגיטימציה לרגש, כל רגש, ובעיקר ברגעים כאלו. אין טעם להקטין, למכור אשליות. כן, הרגע הזה בעיקר מבאס, לא בשליטה, ובאי ידיעה. כן, זה משנה את התוכניות שלנו, ומצריך מאיתנו ויתורים, הן כאינדיבידואלים והן כמשפחה.
ילדינו חווים את אחד השיעורים החשובים בהיסטורייה העולמית
אומנם זה כלי חשוב: להפוך את הלימון ללימונדה, אך חשוב קודם כל לראות בכלל את הלימון, להבין מה החוזקות ומה החולשות שבהיותו. רק אז תצמח אופטימיות אמיתית ואמונה בכוחנו, ולא במחיר שמבטל את מחשבותינו ורגשותינו. אני יודעת וסומכת, אחרי שניפול, נתבאס, נתעצבן ואפילו נבכה. נתאפס ונדע להתרומם ולהרים, כי יש לנו אחד את השני. כי פרקנו את הרגשות השליליים ופינינו מקום לחיובי.
חשוב שנזכור, גם אחרי שרב גדול עוד יבוא הגשם וישטוף הכל. נכון שהיום בו הקורונה תעבור עוד נראה רחוק. אבל היום בו יסתיים הבידוד הוא קצת פחות. להסתכל קדימה בצעדים קטנים, להסתכל על הדברים בגישה חיובית שהופכת אותנו אקטיביים ואחראיים (לפחות בחלקת האלוהים הקטנה שלנו), שמזמנים אלינו עוד מהטוב (ופחות מהרע), וכמובן ליצור תחושת שייכות וביטחון במשפחה.
אני מבינה את הקושי ואני מבינה שהעיניים של ילדיי נישאות להוריהם. אני שמחה שבחרנו בבידוד המשותף המעניק כוח לביחד שלנו, דוגמא אישית לערך "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם". סולידריות חברתית במעשים זה מה שהילדים קולטים ולומדים. בית הספר של החופש הגדול זה בידיים שלנו ההורים. ילדינו כרגע חווים את אחד השיעורים החשובים בהיסטורייה העולמית.
בואו נעזור לילדים ולעצמינו בארבע דרכים:
- דוגמא אישית - הישמעו לכללים כפי שאתם רוצים שילדכם ימלאו את כללי הבית. ובמקביל בסולידריות חברתית. כמה היה לי לא נעים, באותם הרגעים בהם חלפה בראשי המחשבה, שעליי להכניס אנשים לבידוד ובמקרה הנורא להדביקם במחלה הארורה.
- אפשרו לקשת הרגשות לצאת החוצה - אנושי להתבאס אך חשוב לא פחות להתרומם. להראות לילדים שאנו אנושיים, בה בעת שאנו אחראיים ויוזמים. בחרו בדרך שמאפשרת לעלות את הטוב והחיובי שבמצב. גם אם זה לא בא לנו בקלות ועלינו לזייף מעט בהתחלה, זו הכניסה להרגל חדש של חשיבה.
חזקו את תחושת השייכות המשפחתית - עלינו לחזק עכשיו יותר מתמיד את תחושת השייכות לבית, למשפחה. אומנם המגיפה היא עולמית וגדולת מימדים, אך תסמיניה הן התכנסות פנימה לקהילה למיקום - הספציפי שלי - וזה הבית. הקן המשפחתי. עשו זאת באמצעות התייחסות אישית להעדפות ורצונות של כל אחד מבני הבית, אפשרו לילדים לבחור מה עושים במשותף, מתי זמן אישי לעבודה/ מחשבה/ תחביב, מה רוצים לאכול ואיזו פעילות משפחתית תחוו.
- אחד על אחד - בנוסף חשוב לתת תפקידים שירגישו משמעותיים. כל אחד יכול לתרום למשפחתו, גם תינוק. כדאי למצוא זמן בו הנכם מקדישים באופן אישי לכל ילד. למשל: משחק קופסא, צפייה בתוכנית אהובה, שיתוף פעולה במטבח העיקר שהילד בחר ואתם איתו באופן אישי אחד על אחד.
הבידוד לא קל, ומזמן רגעי נפילה ומשבר, עייפות ושיעמום אך הוא מהווה גם זמן ללמוד להתפתח יחד כמשפחה מתוך החוויה, בדומה לזמן חופשה, אם נעבור אותו נכון נצא חזקים ומגובשים.
קרן אור אורן היא מנהלת תחום הגיל הרך ומדריכת הורים במכון אדל