בעקבות פגיעת הרקטה אמש במגרש כדורגל במג'דל שמס שבצפון הגולן, 12 ילדים ונערים נרצחו. עוד 37 נפצעו כתוצאה מהפגיעה הישירה ומאושפזים בבתי החולים בצפון הארץ. במערכת הביטחון נערכים לתגובה משמעותית נגד חיזבאללה.
אלה שמות הנרצחים שפורסמו נכון לרגע זה: אלמא אימן פחר-אלדין בת ה-11, מילאר מעצ'אד אלשעאר בן ה-10, ויניס אלדהם אלספדי בת ה-11, איזיל נשאת איוב בת ה-12, יזן נאיף אבו סאלח בן ה-12, ג'וני וודי איבראהים בן ה-13, אמיר נביע אבו סאלח בן ה-16, נאג'י טאהר אלחלבי בן ה-11, פג'ר לית' אבו-סאלח בן ה-16, חאזם אלכרם אבו סאלח בן ה-15, נאזם פאחר צעב בן ה-15, מהכפר הסמוך עין קיניא.
איהב וילי שבנו ריף בן ה-12 נפצע קשה באסון וכעת מאושפז בבית החולים זיו כשהוא מורדם ומונשם, סיפר ב"חדשות הבוקר": "עוד לא עיכלתי את מה שקרה לי. יש לי חבר ילדות שהבן שלו עדיין נעדר. כל הלילה חיפשנו אותו בכפר ובבתי החולים. אני לא יודע מה המצב עכשיו, אבל עדיין מחפשים. ליבי עם המשפחה. יכול להיות שהוא לא זוהה עדיין. יש ילדים שעוד נמצאים בחדרי ניתוחים. ההורים מתרוצצים".
איך שמעת על האסון?
"הייתי בעבודה והבן שלי בחוג כדורגל. הם מתאמנים כל שבת. זו הייתה השעה שכולם מתאמנים בדיוק. יש לנו קבוצת וואטסאפ. שמענו אזעקה וישר בקבוצת הוואטסאפ קפץ שיש נפילה במגרש כדורגל. עזבתי הכל ונסעתי לשם. התחלתי לחפש. אנשים אמרו לי: 'הבן שלך נמצא במיון'. יש לנו מיון קדמי בכפר. חיפשתי אותו בין הילדים, ילד-ילד, שאלתי: איפה הבן שלי? הייתה היסטריה. אני כבר לא זוכר בדיוק, כי נכנסתי לבלקאאוט".
מה שלומו עכשיו?
"אני נמצא לידו בבית החולים, מחכה מחוץ לטיפול נמרץ לרופאים, לכל בשורה. מקווים לטוב, מתפללים לשלום הילדים שנמצאים בבתי החולים בצפון. הציפייה היחידה שלי עכשיו זה שהילדים יחיו בשלום, בשקט ובשלווה. אני מקווה שיהיה שלום עולמי, שנחיה בשלום, שהילדים ילכו לבתי ספר ולמגרשי כדורגל חופשי, בלי מיגונית אפילו. שיהיה מגרש כדורגל בלי מיגונית. שהילדים יחיו כמו שהם צריכים לחיות".
אלה רגעים מחרידים, לחפש את הבן שלך בין הפצועים.
"זה לא משהו שמעכלים. עוד לא הספקתי לעכל את זה ולא נראה לי שאצליח לעכל. זה לא נורמלי. אני חושב איך כשריף יקום אספר לו על החבר'ה שלו שכבר אינם, איך הוא יתחיל ב-1 בספטמבר בית ספר. איפה החברות שלו, איפה החברים שלו. אלה ילדים קטנים שכל 'אשמתם' זה שהם נולדו במזרח התיכון".
היו מחשבות לעזוב את הבית כשפרצה המלחמה?
"לא. אנחנו, העדה הדרוזית, קשורים לאדמה שלנו, לבתים שלנו. אף פעם לא נעזוב את הבתים. בתחילת המלחמה רצו לפנות את כפר חורפיש. הם לא התפנו. אני כל כך קשור למשפחה, למקום, לגולן. אנחנו בני הגולן. הגולן זה מקום מאוד ייחודי. כל מי שגר בגולן יודע שקשה מאוד לעזוב. אנחנו לא נעזוב, נישאר בבתים, נהיה חזקים. נבקש מכולם שיתפללו לשלום הילדים והפצועים ושיחזקו את המשפחות שאיבדו את ילדיהם".