חצי שנה שאור לוי מוחזק בשבי חמאס בעזה, לאחר שנחטף מהמסיבה ברעים. אשתו, עינב, נרצחה. לשניים ילד בן שנתיים בשם אלמוג, שהמשפחה הקרובה מטפלת בו תוך כדי שנאבקת להחזרת אור הביתה.
לדברי טל לוי, אחיו של אור, בקשות המשפחה להיפגש עם שרים נדחו פעם אחר פעם. בריאיון ליואב לימור ונסלי ברדה סיפר טל: "השרים שביקשנו להיפגש איתם סירבו. אני לא רוצה להזכיר שמות, כי הגורל של אח שלי בידיים שלהם".
יואב רתח: "אתה יודע למה אני נטרף? כי במקום שהם יפחדו, נבחרי הציבור עלובי הנפש, אתה מפחד. אתה מבין באיזה עולם הפוך אנחנו נמצאים? עלובי הנפש האלה שאנחנו בחרנו מסרבים להיפגש איתך, אבל אתה מפחד להגיד את השמות. מגיע להם שיימינג ענק".
אתה מרגיש שהממשלה עושה הכל כדי לשחרר את אחיך?
"בכנות, לא. אני מרגיש שאני צריך באופן אישי לבקש סליחה מאור על זה שאנחנו לא עושים מספיק, שאנחנו לא עושים את כל מה שיכולים. כל יום אני מרגיש צורך לבקש ממנו סליחה, על זה שהוא שם, מרגיש מופקר, מרגיש שעזבנו אותו, מרגיש שלאף אחד לא אכפת ממנו. כל יום שאני רואה אור שמש והוא קבור באיזו מנהרה, כל יום שאני מבלה עם הבן שלו והוא בטח מתפוצץ מגעגועים אליו, אני מרגיש שכולנו, גם ההנהגה וגם אני באופן אישי, צריכים לבקש ממנו סליחה. במבחן התוצאה, נכשלנו. כבר חצי שנה שהוא שם".
טל תיאר את הגעגועים שחש אלמוג להוריו - ונסלי התרגשה עד דמעות: "אלמוג יודע שאמא איננה ולא תחזור ושמחפשים את אבא. הוא איתנו עכשיו, ביליתי איתו את כל סוף השבוע. הוא שאל כמה פעמים: 'איפה אבא?'. בעצת פסיכולוגים אנחנו מתווכים לו את העניין. סיפרנו לו שאמא ואבא נסעו למקום רחוק, שאנשים רעים פגעו באמא, שהיא לא יכולה לזוז ושהיא מתה. הוא לא כל כך יודע להגיד מה זה מתה בגיל שלו, אבל צריך לדבר איתו על זה שוב ושוב, כל הזמן, כדי שמתישהו אולי תנחת ההכרה והוא יבין משהו".
"לגבי אבא, אנחנו אומרים לו שהוא נמצא במקום מאוד רחוק, שהוא מאוד אוהב אותו ורוצה לחזור אליו ושאנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שהוא יחזור. לא יודע כמה הוא יכול להבין מזה, בגילו, אבל מן הסתם מיום ליום, מחודש לחודש, הוא מבין את זה קצת יותר".
אולי הוא מבין את זה כמו סיפור?
"זה מעניין, כי דרך סיפורים קל לנו לדבר איתו על זה. כשיש אמא בספר הוא אומר 'הנה אמא' ומדבר על האמא. הוא מאוד אוהב את הספר 'איילת מטיילת'. בסיפור היא הולכת ואוספת בדרך כל מיני חיות, עד שבסוף הספר מגיעה לאמא שלה. הוא נורא מזדהה איתה. כשמגיעים לעמוד האחרון, כשהיא פוגשת את אמא שלה שנותנת לה עוגיות, הוא מסרב לסגור את הספר בכל פעם מחדש ואומר: 'הנה אמא, הנה אמא'. בפעם הראשונה שזה קרה, כשהוא חיבק את הספר, שאלתי אותו: אתה מתגעגע לאמא? הוא אמר 'כן' וחיבק את הספר".
הוא הולך לגן?
"הוא הולך לאותו גן, לא החלפנו לו באמצע. הגן בגבעתיים, שתי המשפחות גרות בראשון לציון, אבל אנחנו מסיעים אותו בכל יום הלוך-חזור לגן כדי שיישאר לו משהו מהעולם שהתפרק".
איך אתם בתוך הקושי הזה?
"אנחנו לא בטוב, מתים מהלכים. אין לנו מושג מה קורה עם אור, לא יודעים באיזה מצב הוא, איפה הוא נמצא, שום דבר. אנחנו מתפוצצים מדאגה. אלמוג גורם לנו לאסוף את עצמנו ולהיות חזקים בשבילו, כדי שישרוד את הדבר הזה".
עד כמה אתה מתלבט האם לצעוד לתוך התפקיד האבהי?
"אני והבן זוג שלי וההורים שלי שומרים עליו חצי מהשבוע, וחצי מהשבוע הוא נמצא אצל המשפחה של אמא שלו. זו שאלה שמאוד קשה לי, אנחנו עוד לא שם. יש לו אבא, אני לא יכול להיכנס למקום האבהי הזה במקומו. אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שאבא שלו יחזור אליו. בינתיים, בוודאי שאנחנו אלה שמשלימים את התפקידים ההוריים: להרדים אותו, להאכיל אותו, לקלח אותו, לחבק אותו, להגיד לו כמה אנחנו אוהבים אותו. בכל פעם שהוא שואל על אמא ואבא, אנחנו מזכירים לו מה קרה להם ואומרים לו שכולנו כאן איתו ושלא נעזוב אותו".
עד כמה המחשבות הולכות לאפשרות שיקרה הרע מכל?
"המחשבה הזאת כל הזמן נמצאת בראש. אין יום ואין דקה שאני לא חושב על זה. אני מחובר לטלפון שלי גם במקלחת, גם מתוך שינה. אני כל רגע מחכה להודעה".