"אני חושבת על היום שאיבדנו את מולדתנו בלי לדעת לאן יוביל הגורל"

בליל הבדולח, בסוף שנת 1938, עולמה של משפחת פרידמן, משפחה דתית אורתודוקסית מפרנקפורט שבגרמניה, השתנה. הפרעות והפוגרומים שנעשו ביהודים, דחיקתם אל מחוץ לחיי המסחר, והמגבלות שהוטלו עליהם היו קשים מנשוא והיוו תמרור אזהרה לעתיד להגיע בגרמניה. מקס וקלרה, הורי המשפחה, לקחו החלטה - הם וביתם פני בת ה-17 יברחו לבלגיה, ושני ילדיהם, אדית בת ה-15 ומרטין בן ה-10 יעברו לאנגליה במסגרת ה"קינדר-טרנספורט". בנם הבכור, סלי בן ה-19, יברח אף הוא לאנגליה, ומשם ימשיך לניו יורק. כך התפצלה לה המשפחה, ללא ידיעה כי אירועים אלו ישנו את חייה. 

ה"קינדר-טרנספורט" הוא משלוח הצלה שכלל 12,000 ילדים יהודים ונוצרים שאינם "ארים" משטחי גרמניה הנאצית, כאשר רוב הילדים בו (10,000) היו ילדים יהודים. הרקע לארגון משלחת זו היו אירועי ליל הבדולח, שלאחריהם הופעל לחץ על ממשלות במדינות רבות לקלוט פליטים יהודים שהיו נתונים בסכנה. בזכות תושבי לונדון שהיו מזועזעים מהמתרחש, וביוזמת הרב שלמה שונפלד, אורגנה המשלחת בסוף 1938, זמן לא רב אחרי אירועי ליל הבדולח. המדינה הסכימה לקבל אליה את אלפי הילדים, כאשר משפחות בריטיות רבות הביעו נכונות לארח ולקלוט אותם, בהם אף הוריה של מרגרט תאצ'ר, לימים ראשת ממשלת בריטניה.

כך גם הגיעו אדית ומרטין ללונדון, כאשר הקשר היחיד שדרכו יכלו לדעת מה קורה עם משפחתם הוא דרך מכתבים ששלחו ההורים, מקס וקלרה, באדיקות כל שבוע ולכל ילד. בפברואר 1939, נעצר מקס על ידי המשטרה הנאצית, יחד עם עוד יהודים רבים. היה זה הסימן לכך שהזמן דוחק והגיע העת לצאת מגרמניה. במאי 1939, עזבו ההורים יחד עם פני, ביתם הגדולה, את גרמניה, וברחו לבריסל, שם המשיכו במסורת המכתבים. אחד המכתבים האחרונים נכתב זמן קצר לפני שכבשו הגרמנים גם את בלגיה, אז הועבר האב מקס למחנה מעבר בצרפת, שם עוד הספיק לכתוב מכתב אחד. משם נשלח, באוגוסט 1942, לאושוויץ למחנה ההשמדה ומשם לא חזר. גורל דומה נגזר על קלרה ופאני שנשלחו אף הן למחנה מעבר, ומשם, בינואר 1942, לאושוויץ, שם נספו. 

הדבר היחיד שנשאר, שמספר את סיפורה של משפחה אחת, אך בעצם את סיפורו של עם שלם, הם המכתבים שאותם מצא, אסף ומיין, בנה של אדית, מאיר, שנקרא על שם סבו. את המכתבים תרמו ילדיה של אדית למוזיאון בית לוחמי הגטאות, והם מוצגים שם גם כיום.

בתמונה: ארבעת האחים

"אימי, כמו ניצולי שואה רבים, לא סיפרה לנו הרבה על התקופה הזו", מספר מאיר, "ורק כמה שנים לפני שנפטרה היא הראתה לי את המכתבים עצמם, מהם למדתי על החיים שלה, של אחיה ואחותה, וכמובן של ההורים שלה".

מה למדת על החיים שלהם בבריסל ועל הקשר עם הילדים?
"למדתי כמה היה אכפת להם מהחינוך של הילדים. סבא שלי, מקס, שהיה איש מלומד, הקפיד לכתוב באנגלית ואף ללמד את ילדיו אנגלית גם במכתבים עצמם. היה לו חשוב שלא משנה היכן הם נמצאים הם ימשיכו לרכוש השכלה. הוא כתב להם כיצד לשמור על מצוות הדת גם כשהם רחוקים מהבית, הסביר להם על ספירת העומר ועל הלכות פסח, ושני ההורים כמובן עזרו לילדים לעבור את קשיי היום יום". 

איך נראו חייהם של הילדים בלונדון?
 "כל אחד חווה זאת אחרת. לסאלי היה ברור שהוא ימשיך מלונדון לארצות הברית. זו היתה המטרה של כולם, אך רק סאלי היה בוגר דיו לעשות זאת. במרץ 1940 הוא עלה על אוניה והגיע לניו יורק, ושם אף התגייס לצבא בעלות הברית. 

"אדית הגיעה למשפחה יהודית בלונדון, ולימים היא ובן המשפחה התחתנו, ואלו הם בעצם הוריי. למרטין היה סיפור קשה יותר. המשפחה שאליה הוא הגיע דרשה ממנו שיעבוד איתם בעסק המשפחתי, אך מרטין, שהיה רק בין עשר, לא עשה כדבריהם ורצה לשחק, והם החליטו לגרש אותו מביתם. מרטין הגיע למדרגות בית המשפחה המאמצת של אדית, כשהוא חסר בית, ושם הצליחו למצוא לו משפחה אחרת. לפני כמה שנים בנו של אותו אדם שגירש אותו איתר את בנו של מרטין, והתנצל בפניו על מה שקרה". 

כאשר המלחמה החריפה ולונדון הופגזה על ידי הצבא הגרמני באופן יומיומי, פונו כל הילדים בעיר, בהוראת הממשלה, לכפרים. גם לשם המשיכו ההורים לשלוח מכתבים בקביעות מעוררת השראה. כשהסתיימה המלחמה חזרו אדית ומרטין ללונדון. אדית, שהיתה כבר מעל גיל 18, החלה ללמוד ועבדה כמזכירה במשרד בעיר. מרטין אף הוא השתלב בעיר וחי שם את כל חייו. ב-1949 עלו אדית ובעלה, אלחנן חרמון, בן המשפחה שאצלה התארחה, לישראל. בשנת 1979 נפל אלחנן בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי, שם הוצב בתפקיד סודי, שהיה ככל הנראה קשור למקצועו - כימאי. 

"בשנות השמונים נסענו, אימי אדית, אחי ואני, ללונדון, לחתונה של בנו של מרטין", מספר מאיר. "אז גם נסענו לבריסל וראינו את לוח ההנצחה שהקימו בעיר לזכר נספי השואה. כמו כן, לפני 15 שנה הזמינה עיריית פרנקפורט את המשפחות היהודיות שגרו שם לסיור בעיר על חשבונם, ולסיור הזה הצטרפו אימי ואחי". 

אימו של מאיר, אדית, מעולם לא דיברה על הדברים שעברה בצורה מסודרת. לדברי מאיר במשך שנים הרגישו היא ואחיה, וככל הנראה אף יהודים רבים שהיו במשלחת הקינדר-טרנספורט, מעין אשמה על כך שהם לא "סבלו" כמו ניצולי שואה אחרים. אולי תרמה לכך העובדה כי במשך שנים לא הכירה בהם המדינה כניצולי שואה, דבר שהשתנה רק ב-2015 אז קיבלו לראשונה ילדי הקינדר-טרנספורט הכרה ופיצוי. 

כיצד אתה מתמודד עם ימים אלו, ימים של סגר ובידוד?
"זה לא קל, במיוחד ההקבלה ליום השואה וליום הזיכרון, אך למזלי אני עובד על ספר חדש שעוסק בגישה חדשנית שאני פיתחתי לקריאת התנ"ך. בספר אני אף מציין כמה דברים שסבא שלי כתב, שגם לו היו חידושי תורה שלא ראיתי בשום מקום אחר, ושאותם מצאתי במכתבים".

 האם יש משהו שלקחת מהמכתבים לחייך האישיים?
"סבא וסבתא שלי תמיד סיימו את המכתבים בברכה לשבת שאותה כתבו באותיות עבריות. אצלנו בבית אמנם בירכו את הילדים לשבת אבל אני לא הקפדתי על כך. כשראיתי את המכתבים חזרתי גם אני לברך את הילדים שלי בלילות שבת באופן קבוע, ממש כמו סבא וסבתא". 

ביום שלישי, 21.3 בשעה 16:30 תעלה עצרת וירטואלית של בית לוחמי הגטאות בהשתתפות נשיא המדינה, ארקדי דוכין, רוני דלומי ועוד. כדי לצפות בעצרת יש להיכנס לדף הפייסבוק של בית לוחמי הגטאות, שמזמין את גולשיו לשתף ולכתוב בזיכרון משפחתי, או עדות מתקופת השואה.

• יום השואה