לעיתים אנו פוגשים סבים וסבתות שמבקשים שלא יקראו להם "סבא" או "סבתא", אלא יכנו אותם בשמם הפרטי. גם אם נדמה שאין לכך חשיבות מיוחדת, יש לכך משמעות הקשורה לעיתים בקבלת תפקיד ובזהות, והדבר אף עשוי להשפיע על מערכת היחסים בין שני הצדדים.
לתארים סבא וסבתא יש קונוטציה מובחנת מאוד: זקנים, מיושנים ולא רלוונטיים. המסר התרבותי המרכזי בעולם המערבי הוא שהזקנה היא דבר שלילי שיש לברוח ממנו, וש"העולם שייך לצעירים". למה העולם לא שייך למבוגרים, בעצם? דווקא בגיל המבוגר יותר אדם מגיע להישגים שלא היו מנת חלקו בעברו. יתרה מזו, פעמים רבות אנשים מבוגרים יגידו לכם שהם לא רוצים להתחלף עם הצעירים. אנשים צעירים נמצאים עדיין לפני כל התלאות, הקשיים ומשימות החיים.
ולמרות זאת, איש אינו רוצה להיות זקן; הזקנה מסמלת את המוות המתקרב או את בלאי הגוף והנפש, ורוב האנשים לא רוצים לאבד את עצמאותם ולמות. לכן, רבים מנסים לאמץ דפוסי חיים וסגנון צעיר: חלקם פונים לטיפולים רפואיים וקוסמטיים כדי לעצור את גלגלי הזמן, וכן, רבים מהם גם מבקשים מהנכדים שלא יקראו להם סבא או סבתא. יחד עם זאת, לעתים הסיבה היא דווקא קושי באינטימיות ביחסים בין הסבא והסבתא לבין הנכדים.
האם יש לכך משמעות?
הימנעות מהכינויים "סבא" או "סבתא" משפיעה על הנכדים – אך מעגל ההשפעה הראשון הוא דווקא בין הסבים לבין ההורים. הדור האמצעי, בניהם של הסבים והסבתות, עשויים לקבל את התחושה שהוריהם לא מעוניינים לצלול לחוויה עד הסוף – והם עשויים להיפגע ולכעוס על הוריהם. כדאי לזכור שהדבר לא אישי, ולכן אין סיבה לכעוס או להיפגע; ההמלצה היא, אם כן, לכבד את רגשות הסבים, ואולי להציע דיאלוג. חשוב לזכור שהם מקבלים על עצמם תפקיד חדש וזהות חדשה שמעולם לא הכירו. הדבר עשוי לעורר חרדות וחששות, ויש להיות סובלניים ורגישים לכך.
מעגל ההשפעה השני הוא בין הסבא והסבתא לבין הנכדים או הנכדות. הכינויים "סבא" ו"סבתא" מסייעים ליצור תחושת שייכות. אם אני קוראת לך "סבא", זה מייחד את הקשר שלנו, מחזק את האינטימיות בינינו ומשייך אותי אליך ואותך אליי. הימנעות מהכינויים הללו עשויים "לשבור" את תחושת השייכות וליצור תחושת זרות, בה סבא וסבתא הופכים להיות כמו כל דמות אחרת בחיי הילדים, כמו המורה, הדודה או השוטר.
בנוסף, ילדים צעירים נוטים לקחת על עצמם דברים שלא קשורים אליהם. כשילד מרגיש שונה מילדים אחרים כי הוא לא קורא לסבא וסבתא בכינוי המקובל, הוא עשוי לחשוב שהם לא מעוניינים שיהיה הנכד שלהם. חמור מכך: הוא עלול לחשוב שהוא אשם, ושהוא עשה משהו שגרם לכך.
המעגל השלישי והאחרון הוא בין הסבא או הסבתא לבין עצמם. אם אדם לא מאפשר לעצמו להיות נוכח במקום שאליו הגיע מבחינה אישית ומשפחתית, הדבר עלול להביא להחמצה ולתחושת פספוס. כדאי לסבים ולסבתות לבחון מה הם יכולים להרוויח מהכינויים הללו; ייתכן שטמונה בהם הזדמנות לקשר שלא חוו מעולם.
ד"ר מיכל בראל היא גרונטולוגית ועובדת סוציאלית קלינית מומחית, חברת סגל בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה