המאיירת רחלי שלו, היום אם לארבע, היתה אם לשני קטנטנים כשנקלעה, כמעט במקרה, לאיור חוויות האימהות שלה, דבר שהתגלגל והפך, די מהר, לטור קומיקס אוטוביוגרפי פופולרי מאוד במגזין סוף השבוע של "מקור ראשון", שעכשיו מאוגד לספר חדש, מרשים ונוצץ, בו מעל 200 מטוריה, לצד עוד כל מיני הארות קטנות, המספק נחמה, הזדהות וגם העצמה לאמהות והורים רבים.
"מהתחלה היה לי ברור שהטורים חייבים להאסף לספר," היא מגלה. "עיתון זה טוב ויפה, אבל לספר יש תוקף חיים כמעט אינסופי, ולחוויית הדפדוף בין הסיפורים שאספתי אין תחליף. במקרה של הקומיקס שלי אני גם רואה את הערך המוסף של התיעוד, ילדיי יוכלו בעוד שנים לפתוח את הספר ולדעת מה היה כשהם היו קטנים. בעצם אפשר להגיד שעוד לא הספקתי להכין להם אלבום תמונות כמו שצריך אז במקום לעשות אלבום בלופה ולהדפיס לי עותק, איירתי את חיינו והדפסתי באלפי עותקים."
למרות שהתלהבה מאוד מהאפשרות לתעד כך את חייה, שלו כלל לא היתה משוכנעת שיש לה מספיק מה לומר, ובוודאי שלא באופן קבוע. "די נלחצתי מהמחשבה שמאותו רגע צריכה להיות לי אמירה על בסיס שבועי," היא מודה. "הרגשתי כסוג של כלי ריק. עד שיום אחד, היה זה החג האהוב עליי, הראשון בספטמבר, וכמו כל ההורים, שמתי את הילדים במסגרות לשעת ההסתגלות והלכתי לבית הקפה וכשיצאתי לאסוף אותם פתאום קלטתי שאני רק עם תיק קטן ואין עליי לא מנשא, לא עגלת אומרים ואף ילד לא נתלה עליי ותחושת שחרור פיזית ורגשית עצומה התפשטה לי בכל הגוף, זה היה כל כך עוצמתי, והבנתי שעל זה אני חייבת לכתוב."
"אל תאמיני לכל מה שכתוב בעיתון"
ילדיה ובעלה של רחלי מככבים בספר, לצדה, מן הסתם, ונהנים לעלעל בין העמודים. "בעלי בעז נחשף תמיד לקומיקס לפני שהוא מתפרסם, נותן עיצות מצוינות וזורם לגמרי עם כל מה שאני עושה. אני מנסה לא להגיע למצב שאני מצטערת על משהו שפרסמתי ולכן לא אחשוף דברים שלא מתאים לי לחשוף ולא אכתוב על דברים שיכולים לפגוע במישהו. צריך לזכור שני דברים: האיור ממתן את החשיפה, עצם ׳לבישת׳ הדמות המאויירת מרחיק את זה מהדמויות האמיתיות ויותר מסמל אותנו, מה שגם גורם להזדהות יותר גבוהה מהקוראים, ודבר שני, הקומיקס מגזים את המציאות, ולכן זה אף פעם לא יהיה אחד לאחד עם סרגל המציאות. כל זה לא מונע מאנשים לגשת אליי ולומר: אני יודעת בדיוק מה קורה אצלך בבית! התשובה שלי בד"כ תהיה: אל תאמיני לכל מה שכתוב בעיתון...."
אחרי שעשית דוקטורט בתחום: מה אמהות הכי רוצות? מה הכי חשוב להן?
"ובכן הממצאים שלי מאד ברורים והנוסחה המנצחת לאמא מאושרת היא: קפה, מזגן ובגדים עם כיסים. בתחילת הספר אני מצטטת שיר של אפרת מישורי שמאד מעביר את זה שאמר צריכה להרגיש שהיא נשארה גם אישיות שעומדת בפני עצמה. אז נכון, כנראה שאנחנו בתקופה בחיים שאנחנו רשומות בהרבה זכרונות של טלפונים סלולריים כ"אמא של"... אבל עדיין, אנחנו רוצות שהילדים/הבעל/העולם/אנחנו נזכור שאנחנו כאן גם בשביל עצמנו, ומאד קשה לזכור את זה עם רעשי הרקע של החיים כרגע. זה קיצוני, לפעמים אני רק יוצאת לזרוק את הזבל ומתענגת על הרגע הזה לבד. ככה קיצוני."
מצד אחד החומרים מאוד אוניברסליים ומצד שני נוגעים בדברים הכי ספציפיים של החוויה הישראלית. מה ייחודי לאמא המקומית, בעיניך?
"אני לא בטוחה שיש הבדל. אני מאמינה ש׳אמא היא אמא היא אמא׳, אבל מעולם לא הייתי אמא פריזאית או ניו יורקית, למרות שממש הייתי רוצה, אני מניחה שיש הבדלים תרבותיים ובעיקר הבדלים חיצוניים, בטורים שמתייחסים לחגים ומועדים יהודים וישראליים ובטורים מסויימים שמתייחסים לעולם הדתי שממנו אני באה, אבל אני מאמינה שבסוף הנושאים האלה באמת משותפים לכל אמא על כדור הארץ ובקוסמוס כולו, כן, גם אם את אמא חייזרית."
התגובות לספר, עד כה, נהדרות, ושלו מספרת שלשבוע הספר הגיעו משפחות שלמות בחולצות פסים, לכבודה. "פגשתי אמהות שממש קנו אותו בשקיקה ורק חיכו לערב, לשקט שאחרי הסערה כדי לקרוא אותו לצד כוס יין טוב," היא שמחה לדווח. "היה אבא שקנה לביתו שעומדת ללדת, סבתא טרייה לבת שכרגע ילדה, אישה לאישתה, ילדה בת 13 שעוקבת אחרי הטור והגיעה עם מטבעות, ועוד משהו שמאד משמח אותי לראות: יותר ויותר הורים שקנו את הספר מתלוננים שהילדים לקחו להם את הספר, לא מפסיקים לקרוא אותו."