מאז שעזבתי את הבית וסירבתי לקבל עזרה כלכלית מההורים, הבנתי אמת מאוד פשוטה: ככל שניתקתי את התלות מהם, כך יחסינו השתפרו. ככל שהם הפסיקו לדאוג לי כמו לתינוק חסר אונים - התפתחה בינינו חברות, וחקירות המשטרה הפכו לשיחות נעימות; אורן דותן עלה על המתכון ליחסים מאושרים עם ההורים. נכון, זה עולה לו ביוקר, אבל אין מחיר לחופש
אוף, בא לי גם לגור לבד. ילד עצבני | צילום:
jupiter images
שכר דירה: 1,800 שקל בחודש; תשלומים על הקטנוע: 650 שקל בחודש; כרטיס אשראי: 1,300 שקל בחודש; אוכל: 2,000 שקל בחודש; שכר לימוד: 10,000 שקל בשנה, ובלת"מים - כל שקל נוסף שאני מצליח לגרד.
מה יותר יקר מלגור בתל אביב? לגור לבד בתל אביב וגם להתפרנס בזמן הלימודים באוניברסיטה.
הייתי יכול לקחת כסף מההורים. להקל על התשלומים לאוניברסיטה, להשיג הנחה בשכר הדירה, ואפילו אולי להצליח להוריד את הקטנוע מהרשימה, אם הייתי מבקש ממש יפה. הא, כן, ומוותר לחלוטין על החופש שלי. בחיים, החופש שלכם נמצא ביחס ישיר לעצמאות הכלכלית שלכם. למה שזה לא יהיה נכון גם ביחס למשפחה?
אל תחזור מאוחר, תסדר את החדר
רבתי די הרבה עם ההורים שלי בגיל ההתבגרות. לא ברחתי מהבית, לא פרצתי לרכב של השכנים בשביל תשומת לב ולא טרקתי יותר מדי דלתות עד שהצירים התפרקו. אף פעם לא דרשתי הרבה מהם, אבל באותם ימים התלות הייתה מוחלטת. והתלות הזו, בכספם ובחוקים שלהם, לא הותירה לי שום כוח מולם, למעט הכוח לעצבן.
עוד כשגרתי איתם בכפר סבא היה קשה לשכנע אותי לקחת את כרטיס האשראי וללכת לקנות בגדים חדשים. מעולם לא ביקשתי מערכת קולנוע ביתית לחדר, נשארתי עם אותם שידות וארונות שקיבלתי כשאחרים בבית החליפו ואת שני מכשירי ה-DVD שהיו לי בחיים קניתי מהכסף שלי. המיטה עליה ישנתי הייתה המיטה הישנה שלהם.
עם זאת, מה שקיבלתי הספיק כדי לתת להם לגיטימציה לשלוט עליי. "לאן אתה הולך?", "מתי אתה חוזר?", "קום, תנקה", "כמה זה עולה?" ועוד שאלות שנבעו מסקרנות גרידא והנציחו את הדספוטיזם של אותם ימים.
הייתי איכר במערכת פיאודלית שבה להורים יש שליטה מלאה על הקרקע והכסף, ולי נותר רק לעבוד אצלם. כשנותנים כסף גם מצפים לתמורה - זה טבעו של הכסף.
היום בעולם, כל היחסים כמעט מתווכים בכסף וזה בקלות חלחל ליחסים בתוך המשפחה. היום אפשר לראות איך ילדים במקום לעזור להוריהם פשוט מקבלים שכר (דמי כיס פרופורציוניים לעזרה שהם נותנים).
יחסים המבוססים על רכוש לנצח יעוררו רגשות של ניצול ויבחינו באופן ברור בין מי שיש לו למי שאין לו. אם ההורים לא מתפכחים ומבינים שהם משמשים כבנק-קט אז הצד העושק, שמפסיק להתייחס לכסף כסמל לדאגה והופך אותו למקור פרנסה למפונקים, מבין שהוא יכול להמשיך ולקחת בלי הגבלה.
נוצר יחס ישיר בין כמות הכסף הנשפכת למידת שביעות הרצון של ההורה מהילד. הכסף הופך להיות מדד לאהבה. הכסף מעניק שליטה, ושליטה, בסופו של דבר, זה מה שהורים רוצים.
הם מרגישים שכמה שיצליחו יותר להחזיק את הילד בשליטתם הוא יהיה מוגן. זה לא סוד שהורים רוצים את הילדים שלהם קרוב, אבל קרבה פיזית קבועה ומתמשכת, ותלות כלכלית מובילים לחיכוכים מיותרים.
כן, הרווחתי בעצמי. בחור מבסוט | צילום:
jupiter images
בלי שיחות טלפון מאולצות
כשעזבתי את הבית, בגיל יחסית מוקדם, וסירבתי לקבל עזרה כלכלית כמעט בכל התחומים, לרבות תשלומים לאוניברסיטה, הבנתי אמת מאוד פשוטה - ככל שניתקתי את התלות מהוריי, כך יחסיי עימם השתפרו. ככל שהם הפסיקו לדאוג לי, כמו שהורים דואגים לתינוק חסר אונים, כך התחברתי אליהם יותר. ככל שהם הפסיקו להתייחס אליי בפטרוניות כמו לבן חסות שאינו מסוגל לדעת מה טוב עבורו, כך החברות בינינו התפתחה. השלתי מעליי את החובות הישנים, הפוקוס בשיחות נע מסידורים ובקשות להתעניינות אמיתית. הטון השתנה עם המעמד החדש, ושאלות שפעם היו עבורי חקירת משטרה צולבת הפכו לשיחה.
זה אולי לא נראה משמעותי אבל אפילו הפעם הראשונה שעשיתי כביסה לבד נתנה לי עוד שביב עצמאות שרק הפך את היחסים שלי עם הוריי לפחות תלויים ויותר אמיתיים.
אני לא אומר שהורים לא צריכים לעזור לילדיהם, ואם המצב קשה ואין ברירה אז הכסף מאפשר מרווח נשימה, אבל כשזה הופך לשיטה ולמקור הכנסה נוסף עבור הילד - ההורים מרגישים ומתחילים לרצות תמורה. והתמורה היא שיחות טלפון מאולצות, ביקורים כפויים, הזרמת מידע בלתי פוסקת בעניינים פרטיים, ועוד כימיקלים רעילים יוצרי משקעים.
אל תחשבו שאני כפוי טובה. הם הביאו אותי לעולם, חינכו, האכילו והלבישו אותי, זה נכון. על זה סיימתי לשלם עד גיל 18. היום, באין חובות, אני חופשי באמת להכיר אותם. לומר לא כשאני רוצה, ולהתקרב אליהם בתנאים שלי. ולפחות עד שהם יתחילו להזות שהמטפלת התאילנדית היא סוכנת של המוסד שמנסה לגנוב מהם את הכסף, ולהתקשר אליי כל כמה שעות כי הם לא מצליחים להחזיר את הערוץ בטלוויזיה - אני מתכוון ליהנות מזה.
