שתינו מיץ אומץ והחלטנו לצאת להרפתקה.
ככה, ביום בהיר אחד פשוט החלטנו.
אחרי שנה מורכבת ומלאה בחוסר וודאות, שנה של סגרים, שבה הרגשנו הכי חנוקים, החלטנו לצאת לחוויה משפחתית, כזו שבחיים לא חשבתי שנעשה.
השנה הזאת הייתה כמו נסיעה ברכבת הרים. שנה שבה הצחוק והעצבות קיבלו עוצמות אחרות. המגפה הזאת עוד תדובר רבות בספרי ההיסטוריה, וגם במשפחה שלנו היא תיזכר לעוד הרבה זמן.
בתוך כל הסגרים וחוסר הוודאות, יותם, בן זוגי האהוב, נכנס לדיכאון. דיכאון כמו שרואים בסרטים.
לא, זה לא חדש לנו, וזה לא בגלל חל"ת. האמת היא שהעבודה שלו דווקא המשיכה, וגם שלי באיזשהו אופן. אבל הוא פשוט עצר. הוא לא הצליח להמשיך את המסע הזה בסגר, בבדידות ובחוסר ידיעה מה יקרה מחר.
אחרי עשרה חודשים של מסע משותף, מסע שבו עברנו את כל הרגשות שאפשר לחוות, היה לו מאוד ברור מה הוא צריך. הוא ביקש שניסע מפה לתקופה. "אני רוצה לראות נופים ומרחבים, אני רוצה לנשום". ואני, בת זוג תומכת ואוהבת, ידעתי – אם זה מה שאתה רוצה, זה מה שיהיה.
אז החלטנו לטוס לתאילנד, עם הילדים, לחודשיים.
החלטנו לעזוב הכול, או לפחות לעצור את המרוץ, ולטוס לקצה השני של העולם. לנשום, לנוח, לחוות. החלטנו גם לקבוע תאריך חזרה, כי אנחנו לא בקטע של לרדת מהארץ. אנחנו ממש זקוקים להפוגה, אבל גם לגמרי שייכים לכאן וחשבנו שנכון לתחום את העניין בזמן.
אז בארבעה במאי אנחנו יוצאים למסע. אופיר בן 6.5, דורון בת 3, הוא ואני. אנחנו משאירים מאחורינו את העסק שלי עם שותפה וצוות מדהים; אנחנו משאירים מסגרות של הילדים; וגם את המשפחות שלנו, שלא ממש מבינות מה קרה לנו ומה זאת ההחלטה הזאת.
התכנון המקורי היה להתחיל מבידוד בבנגקוק, (אני עוד תוהה איך הבידוד יהיה שם), ולאחר מכן ניסע לצפון המדינה ואז נדרים לאיים. אבל האמת היא שכל יומיים התכנון משתנה, כי הקורונה משנה לנו תוכניות. אנחנו מתרגלים שוב שיעור של חוסר ודאות וכמה צריך לשחרר.
הקושי הוא חלק מהמסע
התגובות סביבנו נחלקו לשתיים – כאלו שבלעו רגע את הרוק ואמרו שהשתגענו לגמרי, ודווקא עכשיו כשהכול חזר להיות רגיל זה טירוף לצאת שוב מהשגרה, ושאלו אם זה באמת חכם ונכון. לעומת זאת היו כאלה שלגמרי הרימו לנו. כל החברות שלי אמרו שאנחנו אמיצים – מצחיק, כי דווקא אמיצה לא הרגשתי. האמת? אני מתה מפחד!
מצד אחד זו לא חופשה קצרה, מצד שני זה גם לא רילוקיישן. מצד שלישי, זה קצת משניהם. ואיך זה יהיה? מה יהיה עם הילדים? זה נכון בכלל שוב להוציא אותם ממסגרות? ואיך הם ייקלטו מחדש כשנחזור? ויותם? איך הוא יהיה במסע הזה? יהיה לו טוב, או שיהיו עוד ימים של דיכאון? ואנחנו? חודשיים זה חתיכת מסע משותף – איזו משפחה נהיה כשנחזור מהחוויה הזאת?
כמי שמלווה הורים אני תמיד מדברת על תיאום ציפיות. אני מלווה המון אימהות אחרי לידה ואימהות לפעוטות, וכל פעם מחדש אני רואה איך אנחנו נטענים בציפייה והתרגשות עצומה לקראת ההורות, עד שלפעמים אנחנו מופתעים כשההורות עצמה קשה כל כך. כל כך חיכינו לזה, כל כך ציפינו, רצינו ופנטזנו, ופתאום המציאות מלאה קושי. אולי זה יקרה גם לנו בנסיעה הזו?
כשאני מלווה הורים אני תמיד מנרמלת. הקושי הוא חלק מהמסע, אבל על הרבה ממנו אפשר להתגבר אם מפרקים את הציפיות שבנינו, וביחד בונים מערך חדש של ציפיות – מודע יותר, מציאותי, שמביא בחשבון גם קשיים, אבל משאיר מקום גם להתרגשות וזיקוקים.
גם במסע שלנו אני מנסה לבנות מסגרת ציפיות מנרמלת עם החצי והילדים, עם עצמי, עם השותפה שלי והצוות ועם החברות. למשל, כשדיברנו עם המסגרות של הילדים, הבנו מה חשוב באמת. הגננות של דורון התלהבו בטירוף והתחילו לדבר איתה תאילנדית. והמורה של אופיר – וואו איזה איש חינוך! – הוא בנה עבור אופיר תוכנית לתאילנד. הוא חשב איך לשמור לו על מסגרת הלימודים כדי שיוכל לחזור בטוב לשנה הבאה, וגם הציע שהוא יעשה מדי פעם זום כדי שאופיר יצטרף. אתם מבינים איזה מזל יש לנו? אנשי חינוך כאלה מלווים את הילדים שלי וזאת זכות אדירה. הם נתנו לנו להבין שאנחנו נותנים לילדים שלנו מתנה גדולה, חוויה נפלאה, וגם ציידו אותנו בכלים שיעזרו להם לצלוח אותה, להתגבר על קשיים שיהיו, וגם לחזור ממנה ולנחות ברכות.
גם בעבודות שלנו זכינו לפרגון – בעבודה של יותם זרמו איתנו לגמרי, והמנהלת המהממת שלו אפילו די דחפה שזה יקרה. אצלי בעסק, הודעתי למנהלת שירות הלקוחות שלי שמאמצע אפריל לא אקבל משפחות חדשות, והתחלנו להתארגן. ענת השותפה שלי חיבקה את השינוי הזה בשתי ידיים, ואמרה לי "אנחנו פה נדאג למה שצריך, טוסי בראש שקט". התמיכה הזו לא רק מחממת את הלב, היא באמת מעניקה ביטחון לצאת, להתנסות ולהפליג למרחקים בידיעה שאפשר לחזור לנמל הבית. היא מספקת שקט ומשחררת מכל כך הרבה מועקות, שאני אסירת תודה עליה.
שינינו את סדר העדיפויות שלנו
כשהגיע השלב של ההכנה לילדים שאלנו את עצמנו איך להכין אותם לחוויה כזאת, שהיא מטורפת מבחינת העוצמות שלה אבל גם לא לבלבל אותם כי זה עוד היה רחוק. לא רצינו שאופיר יילחץ. הוא ילד רגיש מאוד ולא רצינו שייכנס לחרדות של פרידה. נעזרנו במטפלת הרגשית שמלווה אותנו כבר שנתיים וביחד יצרנו תהליך. קודם הראנו לו קצת תמונות, וסרטונים של מקומות בתאילנד, חשבנו מה נעשה אם נהיה בתאילנד, איך זה יהיה. יצרנו ציפייה.
אחרי שבוע בערך אמרנו להם שאנחנו רוצים לצאת לחוויה משפחתית, לטיול ארוך בתאילנד בכל הנופים, והם כמובן הגיבו ב"יששש!" ו"איזה כיף!", ושאלו אם נקנה להם טבלט לטיסה הארוכה? הכנו טבלת ייאוש כדי להמחיש להם את הזמן שנותר, ובכל יום אנחנו מסמנים x והציפייה עולה.
הוצאנו כסף מהחלום לדירה שאולי יצא לפועל בעוד מיליון שנה, ושינינו את סדרי העדיפויות שלנו. בכסף, בזמן, בקריירה. שמנו את המשפחה שלנו, את הרווחה הנפשית ואולי גם את האושר – בראש סדר העדיפויות. שמנו אותם לפני דאגות היום יום ושפע המשימות שתמיד יהיו שם, ויחכו לנו גם כשנחזור.
אנחנו יודעים ומבינים שגם שם יהיה הכול מהכול. גם שם יהיו לנו אתגרים והתמודדויות, ימים נפלאים וגם נפילות. רק שאת כל אלה נעבור יחד בנוף האי בקופנגן ולא בחוף בוגרשוב.
אני מחכה לראות מה יוליד המסע הזה. איך נצמח בו ומה נלמד על עצמנו. מרימה איתכם לחיים עם מיץ אומץ ויוצאת למסע לתאילנד.
חן ברזילאי היא מנהלת שותפה ב'קול הפנימי להורות- הדרכת הורים וייעוץ שינה'.