רס"ם במילואים אלירז גבאי ז"ל, בן 37 מפתח תקווה, לוחם בגדוד 7810 בחטיבת יפתח, נפל ב-30 בדצמבר בקרב במרכז רצועת עזה. הוא הותיר אחריו אישה בהיריון, קורל, שבשבוע שעבר ילדה את בנם הבכור - רגע מאושר אך כואב מאוד.

"מה-30 בדצמבר הלב לא שלם ולא יהיה שלם שוב בחיים. חלק עצום ממנו הלך. אני כן מנסה להתמקד בחיים ובטוב שנשאר. נמשיך לחייך. אני מרגישה שאני מחזיקה את החיים, את ההמשכיות, ומתמקדת בזה".

"כבר בתקופת ההיריון היה חשוב לי מאוד לומר שהילד הזה נולד בלי משא על הכתפיים. הוא יחיה לאורו של אביו, אבל יהיה אדם בפני עצמו. אני אעבוד על זה מאוד קשה. מספיק שהילד גדל עם חוסר, הוא לא יודע מה הוא מפסיד. אני יודעת מה הוא מפסיד. יהיו לו חיים מאושרים ומלאי שמחה, הוא יידע מי היה אבא שלו ויגדל על הערכים שלו - אבל לא יחיה בשום צל".

מה משפחתו של אלירז חושבת על הבחירה הזו שלך?
"גם המשפחה שלי וגם המשפחה של אלירז מאוד עוטפות אותי ומאוד מסביבי. כולם מבינים שהילד גם ככה נולד למציאות מאוד מורכבת, אז לא נקשה עליו עוד יותר. הפוך. אלירז היה רוצה שהוא יהיה שמח, הוא בחר בי בדיוק בגלל האופי הזה. זה מה שהוא היה רוצה שאעביר לילד שלנו, וזה מה שיהיה. אמשיך את המורשת של אלירז".

כשאת מביטה בבנך עכשיו, את חושבת על אלירז שלך?
"מהרגע שהוא נולד, בכל פעם שאני מסתכלת על התינוק השיר היחיד שרץ לי בראש זה 'ילד של אבא': 'בעולם הזה יש צער, כמו שיש שמחה'. ככה זה החיים שלנו. אני משמיעה לו את השירים שאבא אהב, ולאט לאט נתחיל להראות לו תמונות. אני מרגישה את אלירז איתי מהרגע הראשון".

ספרי על הימים לפני שאלירז נפל.
"אלירז נפצע שבוע לפני שנפל. גם את הכמה ימים האלה, הוא לא רצה לחכות. הוא שיגע אותי ממש שהוא חייב לחזור לשטח, שהחברים שלו שם לא ישנים, שהוא משפיע על הסד"כ. רציתי שנעשה עוד שבת ביחד, כי כשהוא היה במילואים לא היו לנו כל כך שבתות ביחד. ממש אהבתי את השבתות איתו. הצלחתי לשכנע אותו להישאר לפחות לעוד שבת, כי היו לו גימלים. כשיצאה השבת, הייתה לו יום הולדת. אמרתי לו: בוא נחגוג לפחות. הוא נשאר בבית, הצוות שלו יצא להתרעננות, אז הרווחתי איתו שבוע שלם בבית".

רגע לפני יום הזיכרון, מה העמדה שלך באשר להגעת פוליטיקאים לבתי העלמין?
"כן הייתי רוצה את הכבוד הזה, שיפנו מזמנם, יגיעו וינאמו. מה שראינו בשנה שעברה בטקסי יום הזיכרון זה דבר שלא יכול להיות, כל ההמולה הזאת בבתי העלמין. צריך לכבד. אני כן הייתי רוצה שיבואו וינאמו, אבל לא כל משפחה שכולה רוצה. כל אחת מתמודדת עם זה אחרת. המנהיגים יכולים לבוא, לכבד ולדבר, בלי שום פוליטיקה, רק להראות: 'אנחנו כאן איתכם, היקרים שלהם לא הלכו סתם, ממשיכים קדימה, לא מוותרים, נילחם בכל הכוח ונחזיר את הכבוד הלאומי'".