הילדה שלי היא עיוורת צבעים. במובן הכי חיובי. היא לא באמת לא רואה צבעים, היא פשוט לא מבחינה בהם. הם לא משנים לה. לא כמו שהם משנים להרבה אנשים סביבה. כי לילדים בגילה זה לא משנה אם אתה שחור, לבן או צהוב, אם אתה סטרייט, גיי או בכלל טראנס, אם אתה יהודי או ערבי. משנה לה שאתה נחמד אליה, שאתה משחק איתה ומחבק אותה (ואם אתה יכול גם להביא לה איזו מתנה קטנה הרווחת את אהבתה לכל החיים). ובינינו – זה לא מה שהכי חשוב?
ארצות הברית רועשת. עוד בחור שחור נהרג בזמן שהתנגד למעצר, זאת בזמן שהמהומות על רציחתו של ג'ורג' פלויד עדיין מסעירות את היבשת. אבל זה לא רק בארצות הברית הרחוקה. זה גם ממש פה. רק אתמול פורסם בפייסבוק הפוסט הבא: איש שירות קיבל הודעה מלקוחה שבה היא כתבה לו שילדיה הרגישו לא בנוח, ואפילו חששו (!) מעט כי הוא שלח אליה לעבודה כלשהי אדם שחור. איש המקצוע עשה מה שכל אדם הגון היה עושה, ואמר לה שלא ייתן לה שירות יותר. אבל היא לא היחידה. משיטוט קליל ברשת אפשר למצוא עשרות פוסטים של אנשים שכותבים את אותם הדברים: פוסט אחד על "הערבי הזה" שגנב כסף (כי יהודים הרי הם אורים ותומים להגינות), פוסט אחר של על "ההומו הזה", ועוד אחד ממש קטן על העובדים הזרים.
לפעמים בא לי לצעוק לאותם הורים שפשוט יסתמו קצת. שיפסיקו לפזר את משנתם הגזענית לכל עבר ולהרוס לנו את הילדים. ולפעמים בא לי פשוט לסגור את הכול: את החדשות, את הפייסבוק, את האנשים שמדברים כל הרבה ואומרים כל כך מעט. לסגור פשוט את כל העולם ולשמר את התמימות הזו. את היופי הזה. את הילדותיות הזו שהלוואי שהיתה לכולנו.
אך הרי אם כולנו נסתכל רגע ממש בתוך תוכנו, גם הנאורים שבינינו נוהגים לתייג, להכליל, ולחלק את החברה לטובים ולטובים פחות. כולנו. חוץ מהילדים. אלו שהחינוך שלהם עוד לא נהרס. אלו שעוד רואים בבני אדם פשוט מה שהם: בני אדם. יש כאלה שהם אוהבים יותר ויש כאלה שהם אוהבים פחות. לצבע העור או לכל דבר אחר אין שום קשר לזה.
לפעמים אני מביטה עליה בגן המשחקים השכונתי, איך היא יכולה לתת את אותה האהבה לילד שהיא לא ראתה אף פעם רק כי הצחיק אותה, או לכלב הפרוותי שעבר לידה, ולאישה שנתנה לה עוגיית שוקולד. איך היא מחבקת את החברים שלנו והדודים שהיא אוהבת כי היא מרגישה את האהבה שלהם, ואיך היא מלטפת את הבובה שלה לפני השינה.
יש דברים שהייתי רוצה ללמוד איך לשמור עליהם. על התמימות, על אהבת האדם שלה, ועל היכולת שלה לראות את הדברים באופן ברור יותר מהרבה אנשים
כאם לילדה אני שואלת את עצמי המון שאלות: איך אוכל להגן עליה ובמקביל ללמד אותה להגן על עצמה; איך אוכל ללמד אותה שמותר לה להתלבש איך שבא לה, ומצד שני שתדע לשמור על עצמה, כי מה לעשות, יש גם אנשים רעים באמצע הדרך; איך אוכל לחנך אותה להיות בטוחה בעצמה אבל גם לדעת להיזהר כשצריך; כל כך הרבה שאלות, שכל אחת מהן ראויה לטור בפני עצמו.
אבל יש גם דברים שהייתי רוצה ללמוד איך לשמור עליהם. על התמימות, על אהבת האדם שלה, ועל היכולת שלה לראות את הדברים יותר בהיר וברור מהרבה מאוד אנשים. וכשאני מסתכלת מסביב אני שואלת את עצמי איך, בחברה שזוהי ברירת המחדל שלה, אוכל להגן על הילדה שלי מהדברים הללו?
היום, יותר מאי פעם, אני מבינה כמה הילדה שלי חכמה ממני, חכמה מכולנו. היא לא רואה צבעים. הכול בשבילה צבוע בצבעי הקשת. הלוואי ותישאר כך לתמיד.