187 ימים ששגיא דקל חן ודולב יהוד, תושבי קיבוץ ניר עוז, מוחזקים בשבי חמאס בעזה. נשותיהם, אביטל דקל חן וסיגל יהוד, ילדו בתקופה הזו וכעת הן מגדלות לבד את הילדים תוך כדי שהן נאבקות להחזרת אהוביהן הביתה.

"זה קשה מאוד. כשאני עם הילדים, אני לובשת מסכה כדי שיראו אמא מתפקדת וחזקה", תיארה יהוד, "דור נולדה לעולם שהיא לא יודעת מה קורה בו. אני רוצה שהיא תקבל אנרגיות חיוביות, שלא תגדל כל הזמן בצל חושך ועצב. אני מנסה לתת לה כמה שיותר אנרגיה חיובית כדי שתחייך ושתהיה שמחה, אבל זה קשה מאוד. רגע אחד אני לובשת מסכה ושמחה, וברגע אחר כשאני מורידה את המסכה, מתמלאת בעצב".

דקל חן הצטרפה, "מדברים איתנו הרבה על הלידה שלנו שהייתה מאוד קשה ומורכבת, אבל מעבר לזה שילדנו, יש לנו עוד ילדים בבית שמבינים את הסיפור ועברו אירוע טראומטי לחלוטין. מאוד קשה לתת את מלוא תשומת הלב לתינוקת שרק נולדה, בו בזמן עם האימהות היום-יומית שאנחנו מתמודדות איתה".

הילדים שואלים אתכן על אבא?
יהוד: "יש שאלות מהרגע הראשון, מאותה שבת בבוקר בממ"ד. 'למה עושים לנו את זה, מה עשינו להם, מתי זה נגמר, נהיה בסדר?'. יש גם שאלות על אבא שפתאום לא שומעים ממנו, שלא חוזר. שאלות על מציאות שבורה. ילדה בת שמונה שואלת אותי למה אבא שלה לא חוזר הביתה, האם הוא מת, למה הצבא לא עושה כלום כדי להחזיר את אבא. אלה לא שאלות תמימות של ילדים".
דקל חן: "יש לי ילדה שהחודש תחגוג שבע וילדה שעדיין לא בת שלוש. כל אחת מביעה את זה בצורה קצת שונה. הבכורה שואלת שאלות יותר מורכבות. לאורך כל הדרך היינו חייבות להגיד את האמת הקשה מאוד, עם כמה שאת רוצה לגונן על הילדים ולהגיד להם שיהיה בסדר. אתמול בתי שאלה אותי לפני השינה: 'אמא, כמה מחבלים הם רוצים?'. נתתי לה מספר והיא אמרה: 'וואי, זה המון'. בר מחכה לאבא שלה, רוצה שהוא יחזור, והקושי הוא יום-יומי, בין אם זה כל ערב לפני השינה ובין אם בפורים, כשאבא תמיד היה עושה לה את התחפושת, או ביום ההולדת שמתקרבת. לא יודעת איך אעשה את זה מבלי ששגיא יהיה כאן".

איך אתן מתמודדות עם הדיווחים על המשא ומתן?
יהוד: "אני לא עוקבת בדריכות, אבל גם לא יכולה להימנע מזה. יש את התקווה והרצון לשמוע משהו חיובי בתוך חצי השנה המטורפת הזאת שאנחנו עוברות. זאת רכבת הרים, פעם אחת את למעלה כשיש כותרת שמתקדמים במשא ומתן, ושעתיים אחר כך המשלחת חזרה. אלה כותרות מאוד מבלבלות שמפילות אותנו בכל פעם מחדש, מרסקות. אני לא יודעת כבר למי להאמין, מה לחשוב. זו תהום שאת כל הזמן נופלת אליה".

יש מי שתומך ומסייע לכן?
יהוד: "המשפחה עוטפת מאוד. אמא שלי נמצאת איתי מה-8 באוקטובר, כבר חצי שנה שחיה איתי. היא עזבה את הבית שלה והחיים שלה ומנהלת משק בית יחד איתי. אבל, זה לא תחליף. זה לא במקום. הריקנות נשארת אותה ריקנות מה-7 באוקטובר ואפילו נהיית יותר גדולה ועצובה. היא מתפשטת על כל הגוף. זו בדידות שאני לא חושבת שמישהו יכול להבין. אני לא מרגישה שיש אופק לדבר הזה. זה לחיות חצי שנה בחוסר ודאות, בבית שהוא לא שלך, עם חיים שהוא לא שלך - וכמה שעוטפים אותנו, זה לא תחליף".
דקל חן: "כל מי שסביבנו עצר את החיים שלו לטובת העזרה, אבל הילדה שלי לא פעם ולא פעמיים אומרת לי: 'אמא, אני לא רוצה שיבואו אלינו. אני אעזור לך עם הילדות. אפשר שלא יבואו אלינו היום?'. כל יום מישהו אחר מגיע הביתה, כל יום מישהו אחר עוזר, עם החינוך שלו, הדרך שלו והטמפרמנט שלו. אלה לא חיים נורמליים, אי אפשר להחזיק ככה בית. הבנות רוצות את אבא ואמא בערב, אחרי מקלחת, לשבת ולאכול ארוחת ערב. אין לנו את זה".

מה חשוב לכן שאנשים יבינו ויידעו?
דקל חן: "חשוב לי שזה יישאר בראש סדר העדיפויות של אנשים. עם ישראל מדהים, אנשים מכל קצוות הארץ תומכים, שולחים הודעות ועוזבים את הכל בשבילנו, אבל אני רואה ברשתות החברתיות הרבה אנשים שמעלים פתאום את החיים הנורמליים, הרגילים - המסעדות, הבילויים, היציאות. אני לא בעד זה שאנשים ייכנסו הביתה ולא ייצאו או יבלו, יש משפחות וזה בסדר גמור, אבל כשמחצינים את זה החוצה כל העולם רואה. צריכים לחשוב פעמיים אם לעשות את זה".
יהוד: "אנחנו רוצות שיידעו מי זה דולב, מי זה שגיא, שיש קבוצת גברים שלא מדברים עליה ושנדחקת לסוף כל הזמן. ביום שבת האחרון חבר טוב נרצח בשבי, אלעד קציר. אלעד חי בתופת שלושה חודשים ושרד את זה. הוא יכול היה להיות פה אם ערך החיים היה הערך העליון שמוביל אותנו. אנחנו לא יודעות אם הבעלים שלנו יחזרו. יש פה אנשים, הם לא מספר. זה לא 133, לא פוסטר שתלוי איפשהו. אלה אנשים שהם עולם שלם של אנשים אחרים. אי אפשר להגיד 'הם יחזיקו מעמד כי הם גברים וחזקים'. מתעללים שם באנשים, מתייחסים אליהם רע. הם לא מקבלים תרופות. דולב חולה במחלה כרונית. כבר חצי שנה שהוא לא לוקח תרופות. אני לא יודעת מה המצב שלו. מספיק לשים אנשים אחרים בצד, תביאו את כולם".