אחרי שבועיים של אש ללא הפסקה וללא הפסקת אש, האיש שלי מקבל צו 8. אני מסתכלת על ערמות הילדים והרי הצעצועים במרחב שפעם היה הסלון שלי, הטלפון שוב מצלצל ואני מפנטזת שמתקשרים אליי מגבעתי (אחרי 20 שנה) שחסרות להם צפ"טיות ושאגיע מהר. האזעקה מחזירה אותי למציאות אחרת בה אני מדלגת מעל צעצועים ואוספת ילדים אל המרחב המוגן.
חוזרת לחזית
תמרה כבר לא שואלת 'למה זורקים עלינו פילים', היא מבינה היטב שזה משהו הרבה יותר כבד, אולי לפי הבומים, אולי לפי ההבעה שעל פנינו. דורי עולה על מדים ירוקים, אני על סינר עם נקודות צהובות. אנחנו מתחבקים במטבח, מבטיחים לשמור אחד על השני ועל עצמו ועל הילדים. דורי מבטיח לי לנסוע בזהירות, להיות זמין, לצאת מהבור שהוא נמצא בו תמיד עם אפוד. אני מבטיחה לקחת את הציפרלקס שלי בזמן, ואנחנו נפרדים.
אני פונה לחזית, זאת אומרת לעורף, הם מקיפים אותי מכל צדדיי ומביטים בי בעיניים שואלות. אני עושה 'מיוט' על החדשות. "מעכשיו עושים כיף!", אני אומרת, "למי בא להכין פיצה על השיש במטבח?!", והם קופצים באוויר וצוהלים בקולות מלחמה. אני כבר מתחרטת אבל השמחה המדבקת שלהם והרגע הזה סוחפים אותי אחריהם אל תוך ענן של קמח המיתמר מעלינו לא מטשטש ולו במעט את מה שבאמת חשוב – קצת 'מיוט' לחדשות.
המטבח שלי כמו אחרי הפגזה (כן, הפיצה יצאה פצצה!) והילדים המאובקים נחים את מנוחת הלוחם מול ערוץ הופ ובווליום מלא. אני מתגנבת עם הלפטופ לחדר אחר ונכנסת שוב, לשידור החי והבלתי פוסק של החדשות. הנה, גם לזה הצלחתי להתמכר.
אחרי האמבטיות, הסיפורים, הצחצוחים, ה'אמא יש לי פיפי', וההרדמויות, אני טופחת על שכמי, הנה עוד יום לבדי שעבר בשלום, לוחצת שוב על הערוץ הנכון, ואחר פונה לעבודות שיקום הבית.
אחרי שעתיים רצופות של חדשות וכותרות בצבע אדום, אני מחליטה שדי להיום, נועלת דלתות, וטרם אלך לישון בכוונתי להעביר ילדים רדומים מכל קצוות הבית לממ"ד. אני אמא אחראית, אני אמא בשליטה. בשנייה שאני נוגעת בתמרה מתחילה אזעקה. אני לופתת אותה חזק ורצה איתה לממ"ד, מניחה אותה על המיטה הפתוחה וטסה לחדר ההורים, שם יהל ישן באלכסון באמצע המיטה הזוגית. אני מזכירה לעצמי להישאר רגועה. שירת הסירנה ברקע ובעוד אני מחשבת מאיזו זווית להרים אותו מבלי להעיר, השכן ממול סוגר בבום גדול את חלון הממ"ד ואני קופצת בבהלה וצורחת "אזעקה, אזעקה!". יהל קם בבת אחת ואנחנו סוף סוף רצים לממ"ד. אני טורקת את הדלת וממלמלת, הכל בשליטה. הכל בשליטה.
אבא, ניצחת?
למחרת אני אורזת בגדים, חיתולים ומסרגות, אנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים לכרכור, לבית של חברים טובים שלנו שנסעו לחו"ל. המפתחות מחכות לנו בחניה מתחת לקערה של דורה. הילדים שלי מתרגשים מהחופשה הלא מתוכננת, ועדיין השאלה הראשונה ברגע שאנחנו נכנסים היא היכן הממ"ד ואם יש כאן אזעקות, אני מראה להם את הממ"ד ומבטיחה להם שלא ניכנס אליו הרבה, לפחות לא באותה התדירות.
שקט ובטוח במעוננו החדש, הילדים בוחנים את הקומה העליונה, שם מצבור נאה של צעצועים שאינם מכירים. אני על ספה שאינה שלי כבר מרגישה בבית, וסורגת מול הטלוויזיה. ההתרעות ממשיכות, כותרות באדום. מצב הרוח שלי עולה ויורד כמו אזעקה. האיש שלי במילואים, בכל פעם שיש שם צבע אדום ועד לרגע שהוא מתקשר אני נותרת ללא נשימה וצבע, ואז כשהוא מתקשר אלינו בווידאו, זו שלוות עולמים, פרדס חנה כרכור.
אחרי שעתיים האוצרות השמורים מצטרפים אליי לספה, מכורבלים בחיקי, וביחד אנחנו מחפשים משהו אחר בטלוויזיה. אנחנו המומים לגלות שלחברים שלנו אין כלל ערוצי ילדים! אני מרגיעה אותם שהכל בשליטה, ושיש דבר כזה 'חינוכית', הו הנה, בדיוק מתחיל 'הלב'! אחרי שסיפרתי להם בקצרה את סיפור הרקע לא עברו כמה פריימים והתחילו השאלות הנוקבות. למה הוא מסתובב לבד? למה הוא מדבר עם זרים? בכלל, איפה אבא שלו? ולמה אמא שלו נסעה לדרום אמריקה בלעדיו? מה היא הלכה לראות את המונדיאל? בסוף הפרק השני ברצף היו לי שלושה נפגעי חרדה בסלון.
כעבור יומיים חזרנו הביתה. התגעגענו לארבעת הקירות שלנו, לערימות הצעצועים המוכרים, ולאיש שלי שכבר חזר בשלום מהמילואים. 'אבא ניצחת?', שאל אותו נטע וחיבק אותו חזק מבלי לחכות לתשובה.
נכון לרגע הזה החלה שוב הפסקת אש בין ישראל לחמאס. נכון לרגע הזה ממש האש חודשה בשני הצדדים והכותרות האדומות מרצדות שוב על המסך. כולי תקווה ואמונה שהסדר הטוב והשגרה המבורכת ישובו ובמהרה, יחד עם בנינו הלוחמים. עד אז, שימרו על עצמכם, על אוצרותיכם ועל שפיות דעתכם. 'הלב' אגב, לא מרשימת המומלצים לימים טרופים אלה.
קרן שטטר היא מחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו תורמת קרן לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר www.kerentamara.co.il אפשר למצוא עוד מאמרים, רשימות, וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.