הסופר והפיזיקאי שמואל דוד היום בן 72, ואב לילד בן חמש. לא בדיוק, כי כרונולוגית הילד הוא בן 34, נמצא על הסקלה האוטיסטית וסובל מפיגור קל עד בינוני, מה שמוגדר היום כבעל צרכים מיוחדים. שמואל, שכולם קוראים לו שמואליק – מתפרנס מעבודה בתחום המחשבים, יישאר לנצח אב לילד קטן ושמו יוני, ילד נצחי שמותיר את שמואליק, הורה מבוגר שנפשו ורוחו צעירים. ועל כך, תודתו הגדולה לו.
שמואליק נולד במושב בוסתן הגליל שבצפון, ובילה את שנות ילדותו בפרדסים ובשדות העגבניות והמלפפונים, שם העביר את ימי הקיץ הארוכים בקטיף הירקות ובטיפוס על העצים גבוהי הצמרת, בשדרת האקליפטוס העוברת לאורך המושב. זכורים לו ימים של תכלת עזה ושמש ישראלית קופחת כשהוא מבלה בצילם של העצים הגבוהים או על גבו של הפרד מיקי, עליו היה רוכב אל השדות, ושפעם אפילו הפיל אותו בדהרה פראית מגבו. לא רק פרדים וסוסים היו בסביבתו, גם כלבים היו תמיד, ואל אלה נקשר במיוחד. אחד הכלבים שנפשו הצעירה של שמואליק נקשרה אליו במיוחד, היה גור כלבים חמוד שמצא בתוך פח אשפה. מי מסוגל להשליך גור כלבים שרק נולד אל הפח? שאלה זו הדהדה במוחו של שמואליק עשרות שנים, וכעת כתב על זה ספר; "אין עוד כלבה כזאת בכל העולם,״ שראה אור לאחרונה בהוצאת רימונים וזוכה לשבחים רבים.
הספר, בהשראת המקרה, עוקב אחר ילד היוצא למסע הרפתקה בין הכפר ובין העיר על מנת למצוא כלבה, כשהכפר והעיר מובאים כשני ניגודים: בין תמימות וקִרבה אל הטבע בכפר, לבין הניכור וקצב החיים המהיר בעיר. את היכולת לכתוב ספר לילדים, בשפה של ילדים ובלי "להתיילד", הוא חב לבנו יוני. "יוני הוא סיפור שלא נגמר", מסביר שמואל. "זה משהו שיושב לך בתוך הגוף ולא עוזב. ואני לא לבד בקטע הזה. יש גם את האישה שאתי, חדוה, ויחד אנחנו צוות שמתגבר על הקשיים בקלות רבה יותר. ולא שהכל קשה, או שזהו נטל כבד מנשוא; יש דווקא הרבה נקודות אור, והיום כשאני מסתכל אחורה, יש יותר נקודות אור מאשר חושך.״
שמואליק טוען שדווקא הקשיים שבהתמודדות עם יוני, הם אלו שתרמו לחיזוק הזוגיות. ״בדרך כלל כשנולד ילד עם פגיעה כלשהי – מוטורית או קוגניטיבית, זה חזק ממך , ולכן יש שתי אפשרויות: או שהדבר גורם לרגשות אשמה, לקשיים ואפילו לפרידה, או שבני הזוג הופכים לצוות ממוקד מטרה בניסיון להתגבר עליה,״ הוא מסביר. ״אנחנו בחרנו באופציה השנייה".
בתחילת הדרך הפכו שמואל וחדוה עולמות, פנו לרופאים מכל תחום אפשרי, טסו עד גרמניה על מנת לפגוש הומאופטית בעלת שם, ומה לא. עד שהבינו: יוני, המוגדר כבעל צרכים מיוחדים ועם תפקוד נמוך מאוד, יישאר כך תמיד. ב-14 השנים האחרונות יוני חי במסגרות שונות, וחוזר הביתה לסופי שבוע; אז, כשיוני חובר להוריו, שמואליק נטען באנרגיות הקורנות מליבו האוהב של יוני – והוא מוצא את עצמו משחק כדורסל, מתרוצץ בפארקים ויוצא לטיולי אופניים ארוכים. הכל, בשביל לשמור את יוני שמח, מאושר וחיוני. "לאחרונה אנחנו הולכים ביחד לחוג רכיבת האופניים של עמותת אתגרים", מסביר שמואליק, "אנחנו רוכבים בזוג על טנדם (אופניים לשניים) יחד עם עוד קבוצת צעירים בגילו ואף צעירים יותר, ויוני משתפר כל הזמן; אני יכול לומר בגאווה שזה הרבה בזכות ההתמדה והעקשנות שלי, ללוות אותו ולדאוג שיגיע להישגים".
יוני גם חובב נדנדות, ויכול לשבת עליהן שעות בלי לרדת. אנחנו יוצאים בכל שבת, אפילו גשומה, למתחם הנדנדות בנמל תל אביב, שם הוא יכול לשבת ולשיר בקול רם, ואני לא חש מבוכה,״ מספר שמואליק. ״את השלב הזה, שאני בטוח שכל ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים עוברים, עברתי כבר מזמן. אני לא נבוך כשהוא עוצר אנשים ברחוב, מציג את עצמו ושואל אותם לשמם", אומר שמואליק ומדגיש כי אהבה גדולה נוספת שיש ליוני שלאחרונה נחשף למחשב וגילה את היוטיוב, מאפשרת ליוני שעה-שעתיים של שקט מול המחשב ובכך גם רגיעה בבית. "אני נהנה להביט בו מהצד כשהוא יושב עם האוזניות הגדולות על ראשו. בשבילי זהו אושר.״
שמחות קטנות-גדולות אלה, מעניקות לשמואל לא רק נחת, אלא גם השראה כסופר;
"להיות הורה לילד שנשאר ילד כבר מעל שלושים שנה, מאפשר הסתכלות אחרת על החיים וגם הקשבה אחרת", הוא מעיד. "הקשבה לשפה. וכששואלים אותי מהיכן היכולת שלי לכתוב בסגנון יַלְדִי מדויק כל כך, התשובה היא אחת: יוני.״
שמואליק מספר שיוני דווקא לא התרגש מהספר החדש באופן מיוחד. ״הוא לקח אותו לידיו, דפדף בו קצת והניח אותו,״ הוא מספר. ״הוא חשב שזה עוד ספר מהספרייה שלו, על עלילות ג'ינג'י וכאלה. אבל מאז שהספר נמצא בבית, אני קורא באוזניו כל ערב לפני השינה קטע מתוכו והוא מקשיב בהנאה רבה. הוא גם מאוד מאוד אוהב את האיור שעל הכריכה. ואז, לפני שהוא הולך לישון, הוא אומר לי: שמואל, אני אוהב אותך".