יום רגיל של אמצע השבוע, הטלפון מצלצל, זאת תמרה מנהלת השיווק של טובורג ישראל: "בחודש הבא עורכים את ה-MUDRUN השנתי בת"א, בא לך לבוא עם הפגומים והצודקות להשתתף? אתם מסוגלים? הבירות עליי!".
בכנות חשבתי לעצמי, מה נראה לה? מה זאת אומרת מסוגלים? אני הרי חי בבוץ ונושם חול. ככה זה עם ילדה בת 3 שדואגת להעביר את ארגז החול מהגן אליה לנעלים כל יום מחדש. אבל איך משלבים עם זה 5 קילומטר של ריצה. ומכשולים. ובוץ. מלא מלא בוץ?
אבל אז נזרק לאוויר הפרט הכי חשוב בשיחה "זה יוצא ב 16.03.18 יום שישי".
"אנחנו נגיע!", ישר עניתי והוספתי גם בשחצנות שאין מאחוריה כלום ושום דבר ש"אנחנו ניקח את זה בהליכה". הרי אין פגום שלא יודה לי על זה שאני מסדר לו שישי מחוץ לבית, כן כן, שישי זה היום הזה שהגנים מסתיימים ב-12:30.
הודעת ווטסאפ בקבוצת המנהלים של אבא פגום וכבר יצרתי קבוצה שאליה הצטרפו עוד כמה פגומים מן המניין. ואז שכחנו מזה. לא שאם היינו זוכרים אז היינו נכנסים למשטר אימונים ותזונה נכונה או משהו כזה. אבל פשוט שכחנו. פגומים כבר אמרנו?
בוקר יום שישי הגיע. הגענו לפארק והרגשנו שהגענו לאולימפיאדת טוקיו 2020. עשרות גברים ונשים אתלטים עם חליפות טייטס זוהרות תואמות מתאמנים ועושים מתיחות שבעצמן נראות כמו סוג מסובך של ספורט, שותים ג'לים מיוחדים ובולעים פירות יבשים.
ואנחנו? אנחנו חיפשנו את הבר לשתות קצת טובורג כדי להפיג חששות ולשחרר שרירים.
הבירה אומנם עזרה קצת, כמו תמיד, אבל החשש המשיך לקנן בכולנו ועיוות לגמרי את הלך מחשבתנו עד כדי כך שהתחלנו לדבר על כך שאולי היה עדיף להוציא את הילדים מהגן ולקחת אותם לגינת השעשועים, כי בכל מקרה שנ"צ לא יהיה לנו היום!
המבט על הפנים של תמרה הבהיר לנו שהיא לא מתכוונת לוותר לנו אפילו לשנייה. נו שויין כנראה שאנחנו נרוץ היום. הגיעה שעת ההזנקה, וכולם, כמו מלש"בים מורעלים בחוג הכנה לסיירת, פתחו בריצת חייהם ואנחנו עוד עומדים מנסים להבין מה קרה פה עכשיו. לאן רצים בכלל?
התעשתנו על עצמנו מהר והתחלנו לרוץ עד למכשול הראשון, טיפוס על חבלים.
אספר לכם סוד, בג'ימבורי גובים ממני כרטיס כניסה כי אני מתלהב מזה יותר מהילדה, אז המכשול הזה לא באמת היה מכשול עבורנו...המשכנו לרוץ למכשול השני צוחקים על המירוץ ועל הקלות של המכשולים עד המכשול השני, זחילה בבוץ.
בחלק הזה של המכשול קצת עצרנו, וחשבנו בהגיון. חלקו השמאלי היה רטוב יותר והימני קצת יבש יותר...אז כמו פגומים שעוד לא היו מוכנים להתלכלך בחרנו בצד הימני והתחלנו בזחילה. הזכיר לי את התקופה שהבת שלי התחילה לזחול והייתי צריך להדגים לה, רק שבוץ ופליטה קצת שונים. הבוץ פחות מסריח ובעל מרקם אחיד יותר. (סליחה על הגרפיות)
מלוכלכים ורטובים סיימנו את המכשול ונזכרנו שאמרנו שאנחנו לוקחים את המירוץ בהליכה. אז הלכנו. פגומים יודעים להודות בדברים הפחות טובים.
המכשול הבא היה 2 גבעות חול שביניהם בריכת בוץ טובענית. אורן "פגומנהל" שלנו מחליט לקפוץ ראשון, וכשראינו שהוא לא טבע לגמרי החלטנו לקפוץ אחריו. לא ההחלטה הטובה ביותר שלקחתי בחיי. סיימנו את המכשול מלאים בבוץ. מכף רגל ועד ראש.
ממשיכים לרוץ (ללכת) עם עוד 10 קילו בוץ עלינו עד שלנגד ענינו צצו שלושה חברה שישבו בצד הדרך עם קפה ועוגה. אז לקחנו הפסקה של 5 דקות, מותר לנו, בקושי ישנו לילה לפני.
מלאי אנרגיה המשכנו לדדות ונתקלנו בשלט שמודיע שנותרו 2 קילומטרים למסלול, כלומר עברנו יותר מחצי מסלול. את המסלול של בריכת הקרח המקפיאה עברנו כמו גיבורים. קצת מים קרים לא באמת מרתיעים אותנו הפגומים, אנחנו רגילים, הרי אף פעם לא נשאר לנו מים חמים במקלחת, עבורנו זה ערב רגיל.
גאים ומרוצים הגענו למכשול האחרון, קיר המוות. תמות ולא תעבור אותו.
בזמן שאנחנו מחכים לתורנו לחתום על צוואה, ראינו שכל החברה הרציניים, שולקי הג'ל למיניהם לא מצליחים לעבור את הקיר. רצינו לעזור להם ולתת כתף, אבל באמת שלא רצינו לצאת יהירים מידי. אז באקט ג'נטלמני ויתרנו על הטיפוס, זה לא יפה להשוויץ כשמולך אדם במצוקה, ועברנו את הקיר מהצד שלו בהליכה קלילה.
בשארית כוחותינו חצינו את קו הסיום. לא ייאמן אבל מישהו חשב שמגיעה לנו מדליה, הכי קרוב שנגיע לפודיום בחיים שלנו. ואם זו לא סיבה מספיק טובה כדי לחגוג שוב על הבר, אז מה כן? בסופו של יום שכבנו על הדשא מותשים, רטובים ומלאי בוץ ועם סיפוק אדיר מגודל החוויה המטורפת שעברנו היום.
במקלחת בבית הבנתי, שהפעם אני ניצחתי. הצלחתי להביא יותר חול הביתה ממה שהילדה הביאה במהלך כל השנה האחרונה.
אולי בגלל השרירים תפוסים או בזכות הגוף החבול ומלא השריטות, אבל הצודקת הפרטית שלי מפרגנת לי בטירוף והרווחתי את כל סוף השבוע למנוחה. רק זה היה שווה. כנראה אגיע למירוץ גם שנה הבאה, אם אצליח להתאושש.