כל שיחה שניה בגינת המשחקים תחשוף, תוך דקות ספורות, עובדה אחת מובהקת: יש מיליון דרכים להיות אמא. ההורות היא אישית בדיוק כמו שהיא אמוציונלית, וסגנון ההורות פעמים רבות נישא על דגל מתנפנף, דבר שחלק מהזמן יכול להפוך גם להצהרת מלחמה. קרבות סביב סגנונות הורות שונים נוגעים במשמעת, הנקה, חיסונים ומה לא, ולפעמים הם מובילים אפילו לניתוק חברויות ארוכות שנים.
חמש נשים החליטו לחלוק עם הציבור הרחב את הריבים הקטנים שהפכו לגדולים, ולבסוף הביאו להפרדת כוחות:
"היתה לי חברה טובה שבכל פעם שישבנו איתה ועם ילדיה במקום ציבורי, היא היתה גוערת בהם ללא הפסקה," מספרת נעמה. "היא היתה אומרת להם: ידעתי שתהרסו לנו את כל הערב! והפרצופים הקטנים שלהם היו מתכרכמים. הם היו בני שבע ותשע, ולא עשו שום דבר בכוונה, סתם נהנו וצחקו. אבל החברה שלי לא ראתה את זה כמוני. היא פשוט יצאה עליהם על כל דבר קטן. היה קשה לראות את זה. הפסקנו להפגש איתם, והפסקנו להיות בקשר, אבל העובדה שלקח לי המון זמן להגיע למסקנה הזאת מפריעה לי. ילדי היו נוכחים בהמון רגעים כאלה, ונחשפו לדבר שלא הייתי רוצה שיחשפו אליו. זו כמובן זכותה להיות איזו אמא שהיא רוצה, אבל אני הייתי חייבת לחתוך."
"ניתקתי קשר עם חברה בגלל שוקו," מספרת ליבי. "זה היה בגינה. הוצאתי מהתיק שקית שוקו שקניתי לבת החמש שלי, והחברה שלי השתגעה. את עומדת לתת לה את הרעל הזה?! היא התפלצה וצעקה, ואז הבן שלה גם ביקש, אם יש לי עוד. היא אמרה לי: ממש תודה, ליבי. ואז היא עשתה גוגל על כל המרכיבים שכתובים על השוקו. הבת שלי פשוט ישבה שם ושתתה בשקט. סבלתי את זה כי אני בנאדם מנומס, אבל ממש רציתי להגיד לה להתעסק בעניינים שלה. אחר כך לא נפגשנו שוב, כי נמאס לי ממשטרת הסוכר והבריאות, ומצד שני לא הוצאתי שוב שקית שוקו בסיטואציה דומה."
"היה לי ריב ענק עם חברה במסעדה," מספרת ג׳ניפר. "לקחנו את הילדים ללונה פארק, ואחר כך לאכול. אחרי שהם הוציאו המון אנרגיה, וגם אנחנו. רציתי קצת רגיעה, וכוס יין. לפני שהאוכל הגיע לשולחן, אחד משלושת הילדים שלי, בן 11, שלף אייפד, ושני האחים שלו, בני 9 ו-8, הצטרפו. אמרתי להם שהם יכולים לצפות עד שיגיע האוכל. הילדים של החברה שלי, בני עשר ושמונה, לא הביאו אייפדים, והצעתי שכל הילדים יחלקו. החברה שלי התעצבנה. היא שאלה: הם חייבים עכשיו אייפדים? ואז היא הציעה שנשחק משחק ניחושים. בסדר, שחררתי, כולם נכנעו, אבל אחרי האוכל זה קרה שוב. התעצבנתי. פשוט חשבתי: תני להם רבע שעה לשחק, ואנחנו נוכל לדבר קצת כמו בני אדם. לא, היא התעקשה. כשהיא ראתה שאני מתבאסת היא אמרה לי שהילדים שלי הופכים לזומביים ושהיא לא רוצה שגם לילדים שלה זה יקרה. שאלתי אותה איזו שנה זאת, 1988? לא התאפקתי, והיא אמרה לילדים שהם צריכים ללכת, והם יצאו. לא נפגשנו שוב."
"תפסתי את בתה של חברה שלי, בת חמש, מלקק את הציפוי של עוגת יום ההולדת של בתי בת השמונה, לפני שאפילו הספקתי לחתוך אותה," נזכרת דבי. "צעקתי עליה: לא! אל תעשי את זה! וזה כנראה יצא לי יותר חזק ממה שאמור היה לצאת, והילדה התחילה לבכות בהיסטריה. כמובן שכולם שמעו אותי, אבל אמא של הילדה ממש התעצבנה. ניסיתי להתנצל, אבל זה יצא מוזר. החברה שלי לא התנצלה בכלל. חשבתי שהיא תגיד משהו, לפחות סמלי, על העובדה שבתה הרסה את העוגה לכולם. הם לא באו אלינו יותר."
"אחת החברות הכי טובות שלי עד לא מזמן היתה חברה שלי מהיסודי," מספרת שירין. "היא עשתה ילדים מאוחר בהרבה ממני. כששלי היו בני 13 ו-14, שלה היו בני 8 ו-6. הילדים שלנו תמיד היו בשלבים שונים בחיים, וגישות החינוך שלנו גם היו שונות. ככל שהילדים שלי גדלו, נתתי להם עוד חופש. נתתי להם לשחק כדורגל בחוץ לבד, למשל, והחברה לא רצתה שהילדים שלה יעשו את זה. בסדר, אני מבינה את הרצון שכולם ישחקו יחד, אבל היא כעסה, ואסרה על הילדים שלי ללכת לשחק. היא גם זעפה כשהילדים שלי רצו ללכת לחדר שלהם להיות לבד. לילדים שלנו לא היה סיכוי להיות חברים, וגם לא לנו."