"החיים שלנו הם לא החיים הסטנדרטיים והקונפורמיסטיים, אבל כל עוד הם טומנים עבורנו יותר יתרונות מחסרונות אז נמשיך לבחור לחיות כך", אומרת קרן סרנו פיין, שחיה על התפר ישראל-הודו עם בעלה ושני ילדיה.
את מסלול החיים הישראלי כולנו מכירים. צבא, טיול, לימודים, נישואים, בית וילדים. אבל מי לא פנטז על לברוח לחופשי ממרוץ העכברים, מהעבודה והפקקים? מי לא חלם על לצאת מהמטריקס? הרבה חולמים, אבל מעט מבצעים. קרן (37) ובעלה אלעד פיין (42), הם מהמבצעים.
"שנתיים אחרי החתונה, התחלנו לשאול את עצמנו אם ככה הולכים להיראות החיים שלנו", מספרת קרן. "התחתנו בארץ, שנינו עבדנו במשרות מלאות, והבנו שאנחנו רוצים לתת צ'אנס לחיים מסוג אחר, לראות לאן המסע ההרפתקני הזה ייקח אותנו".
ההרפתקה, הם הבינו, צריכה להיות לפני שמגיעים הילדים. "היה סיכוי שאחרי שייוולד הילד הראשון הניסוי ייגמר, ואנחנו נחזור לחיים בורגניים בארץ", אומרת קרן. אבל זה לא מה שקרה.
הרומן של קרן עם הנדודים החל עוד כשהכירה את אלעד בצפון הודו ב-2005. "הוא הציע לי נישואים במקדשים של הקאמה סוטרה בהודו", היא מספרת. ב-2011 התחתנו, ושנתיים אחרי טסו להודו. מאז הם על הקו. כמה חודשים פה, כמה חודשים שם. גם אחרי הלידה הראשונה ההתברגנות לא הגיעה. "ניסינו שוב עם פלג וראינו שטוב לכולנו אז המשכנו", אומרת קרן, ומוסיפה שאת שני הילדים, פלג בת הארבע ושלו בן התשעה חודשים, חזרה ללדת בארץ, כשהיא בחודש שביעי. "בפעם האחרונה היינו בישראל מיוני עד אוקטובר של שנה שעברה. מאז אנחנו בחו"ל. חמישה חודשים בהודו, שלושה חודשים בווייטנאם, ונסיים בלי נדר בחודשיים בתאילנד. אנחנו מתכננים לחזור באמצע אוגוסט לארץ לחופשת מולדת, עד אחרי חגי תשרי, ואז שוב הודו".
מרגישים את השינוי לרעה
הם מטיילים ברחבי העולם ("פלג כבר הייתה ב-10 מדינות"), אבל בסיס האם שלהם הוא הודו ("המקום שלנו זה חוף ארמבול בגואה"). הם חזרו לאותו רחוב, עם אותם חבר'ה ישראלים, חברים שלהם, כבר שבע פעמים. הם חוגגים ביחד חנוכה, ט"ו בשבט, פורים ואפילו ליל סדר עם מצות ויין. "ישראל כמובן הבית שלנו, המדינה בה גדלנו", קרן אומרת, וגם מבקשת להדגיש ש"החיים שלנו לא מושלמים, גם לנו יש התמודדויות ואתגרים, ואנחנו ערים לחסרונות של דרך החיים שבחרנו. יחד עם זאת מרחב התמרון שלנו, דרגות החופש שלנו הם הרבה יותר גדולים משל הישראלי הממוצע".
הם בוחרים מדי כל עונה איפה הם יגורו. "חושבים איפה יהיה הכי טוב לכל אחד מבני המשפחה בנפרד ולכולנו כמכלול. הגמישות הזו מאפשרת לנו לחיות חיים יותר שלמים, רגועים ושמחים, מאלו שיכולנו לחיות כמקובל לבני גילנו בישראל".
מה היה הבסיס לבחירה הזו?
"בארץ הייתי חייבת לעבוד במשרה מלאה ולשים את הילדים במסגרות רוב שעות הערות שלהם", אומרת קרן, ומבהירה שהבחירה נובעת גם מהקושי שהיא חווה בישראל. "משנה לשנה אנחנו רואים שהחברה הישראלית הופכת להיות יותר כוחנית ויותר אגואיסטית. כשחיים כמונו, יוצאים לשמונה-תשעה חודשים, מרגישים את השינוי לרעה. רואים את זה בכל מקום, בקניון, בסופר, בדואר, אפילו בתור לנדנדות. אנשים הופכים להיות חסרי סבלנות, ממורמרים, מתוסכלים, בקושי יש להם זמן לעצמם, למשפחה ולחברים. הישראלים עובדים הרבה שעות ביום וזה רק מחריף משנה לשנה. אנשים הופכים להיות יותר עצובים. פעם אמרתי שלום למישהו בחנייה בבית של ההורים שלי. חשבתי שהוא שכן. הוא הסתכל עליי כאילו אני פסיכית, לא אמר שלום חזרה, ונעץ בי מבט מלא חשדות. זה כל כך טלטל אותי שעד היום אני זוכרת את ההרגשה הזו".
אלעד מגדיר את עצמו כבודהיסט, היא מגדירה את עצמי כיהודייה. פלג יודעת גם יהדות וגם בודהיזם ("אבל בינתיים קצת יותר יהדות, כי גם היא הייתה בגן יהודי וגם כי בודהיזם זה יותר פילוסופיה"). כשהם בארץ לשלושה חודשים, הם מתארחים אצל ההורים.
איך צורת החיים הזו מסתדרת עם המסגרות של הילדים?
"אני חושבת שבגילאי הגן זה פחות קריטי להיות עשרה חודשים בשנה רצוף באותה מסגרת, לכן אפשר לשנות מוסד, אווירה ותרבות כל כמה חודשים. בתחילת השנה פלג הלכה לגן עירייה בארץ, ואחר כך הייתה חמישה חודשים בגן הודי וגם בגן מטעם הבית היהודי. בחודש וחצי האחרון אנחנו בווייטנאם והיא והולכת לגן מקומי פה".
אז אתם סוג של נוודים?
"אני לא רואה את עצמנו כנוודים, אלא כאנשי העולם הגדול. יש יותר ויותר עדויות וסימנים לכך שהמאה ה-21 היא מאה של גלובליות, של היעדר גבולות, של גמישות, פתיחות וניידות גבוהה. העולם הוא כפר גלובלי, והקיבעונות למקום אחד, למשרה אחת ולצורת חשיבה אחת, זה משהו שהוא פחות רלוונטי למאה ה21".