וידויים לא חייבים להיות דרמטיים. לא תמיד צריך שלד של ממש בארון כדי להתייסר מאשמה, ולא תמיד הסוד הוא בגידה בקנה מידה אפי או שערורייה מסמרת שיער. לפעמים פשוט מדובר בהרגל מגונה, מחשבה טורדנית שלא עוזבת או הגמשת גבולות שלעולם לא תודו בה בקול רם, בשם מלא. ועדיין, לכבוד יום הכיפורים, אנחנו מגישים לכם וידויים, מירוקי-מצפון וחרטות של אמהות אמיתיות, שפשוט רוצות לאוורר קצת את הטחב מרגשות האשם ולהגיע למאזן חיובי יותר בסיומו של חשבון הנפש. אם גם אתם בעניין, נצלו את האנונימיות של הטוקבקים וספרו לנו מה הכי מעיק על המצפון שלכם.
גלולות בסתר
"הבן שלי בן ארבע וחצי, ואחרי הרבה בקשות (של בעלי) ודחיות (מצדי) הסכמנו לפני כמה חודשים שנתחיל לעבוד על ילד נוסף. לא באמת רציתי, ואני מודה שבכל חודש, כשהמחזור הגיע, שמחתי והרגשתי הקלה. אחרי שלושה חודשים כאלה התחלתי לפחד שהמזל יעזוב אותי, הלכתי בשו-שו לגיניקולוג שלי ולקחתי מרשם לגלולות. לא אמרתי לבעלי כלום, אני פותחת את החפיסות ומרוקנת אותן לקופסה של כדורים אחרים שאני לוקחת ואין סיכוי שהוא ישים לב בחיים. אני כן מרגישה נורא שאני משקרת לו ככה, ואני בטוחה שאני לא קונה לעצמי הרבה זמן, כי תכף הוא יבקש שנתחיל לבדוק למה זה לא הולך, אבל אני פשוט לא מסוגלת לחשוב עכשיו על עוד הריון, עוד לידה ועוד תינוק קטן. אני מתה על הבן שלי, אבל לקח לי כל כך הרבה זמן להתאזן וללמוד לחיות כאמא, שאני פשוט מפחדת לעבור הכל שוב".
פליק אחד
"אני זוכרת עד היום סטירה אחת שקיבלתי מאבא שלי כילדה, ולכן, כשהבת שלי נולדה, נשבעתי שאני בחיים, בחיים לא ארים עליה יד, ולא משנה מה יקרה. עד היום, אגב, אני אומרת לאנשים שמעולם לא הפלקתי לה ולעולם לא אעשה את זה, אבל אני משקרת. בחורף שעבר, אחרי כמה ימים של גשם שתקעו אותנו בבית ומחלה מתישה שלה ושל אחותה הקטנה, פשוט איבדתי את הסבלנות. הייתי במטבח, היא משכה לי בחולצה מאחורה ונדנדה, נדנדה, נדנדה על איזה משהו שהיא רצתה – ועד היום אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אחרי כמה פעמים שביקשתי שהיא תעזוב אותי פשוט הסתובבתי ונתתי לה פליק על הטוסיק. אני בחיים לא אשכח את המבט שלה. היא לא בכתה, רק רצה לחדר שלה ולא הסכימה לצאת, למרות שבכיתי והתנצלתי. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה לי בחיים יותר, אבל עכשיו אני כבר יודעת שזה יכול לקרות אפילו לי, וזה מבאס מאוד".
מפנטזת על המורה של הילד
"אף פעם לא היה לי קטע עם אישה, ואם להודות על האמת, אני גם לא בטוחה שאי פעם יהיה לי, אבל מאז תחילת השנה, כשהבן שלי קיבל מחנכת חדשה, אני מוצאת את עצמי חושבת עליה בסיטואציות אינטימיות. ממש מפנטזת עליה בהקיץ וגם חולמת עליה בלילה. בדרך כלל אני נורא פעילה בוועד הכיתה וכאלה, אבל השנה אני פשוט תופסת מרחק, וגם כשאני באה לאסוף אותו מבית הספר אני ממש מקווה לא להיתקל בה, כי אני מפחדת שרואים עליי. יכול להיות שזה סוג של משבר גיל 40, יכול להיות שאני פשוט קלישאה על עקרת בית משועממת, אבל זה משהו שלא נראה לי שייעלם בקרוב, ואני פשוט צריכה ללמוד לחיות עם זה, כי אין סיכוי בעולם שאני אעשה משהו ממשי בכיוון".
מעדיפה את הבת
אוכל לא בריא
"בחוץ אני בחיים לא אקנה לה קרטיב זרחני או חטיף מטנף ומלא צבעי מאכל ומלח, רק מהבושה שמישהו שאני מכירה יראה אותי. אבל בבית יש לי סטוק קטן של ג'אנק, ואני מנצלת אותו בתבונה. כשוחד לבוא לאמבטיה, כפרס על התנהגות טובה או סתם כשאני חייבת כמה דקות שקט – אני פשוט מוציאה מהמזווה איזו שקית מרשרת וצבעונית שהייתי מעדיפה למות משיראו אותי, חובבת היוגה הדגולה, נותנת לבת שלי, מגישה לה אותה ואוכלת את עצמי מבפנים".
הרבה יותר מדי טלוויזיה
"הבעיה עם הסוד שלי הוא לא עצם 'הפשע', אלא זה שאני מבקשת גם מהילדים שלי לשקר. בעיקרון, אני מספרת לעולם – לחברות שלי, לבעלי, אפילו ליועצת ההורית שאנחנו הולכים אליה – שהילדים שלי רואים שעה אחת של טלוויזיה ביום, וגם זה רק אם הם עשו כל מה שהם צריכים מבחינת שיעורי בית, עזרה בשטיפת כלים וסידור וכל המטלות הרגילות. בפועל, כמעט אין יום שהם לא רואים שלוש שעות בכיף, ולפעמים גם יותר. אם זה כשוחד כדי שיכינו שיעורים, אם זה סתם כי אין לי כוח לעשות איתם שום דבר אחר אחרי העבודה – תירוצים יש לי בשפע, אבל עובדה שאני מרגישה צורך לתרץ, כי אני יודעת שזה לא בסדר. הבעיה שזה כמו מעגל קסמים – הם יודעים שזה לא בסדר, אני מבקשת מהם שלא יספרו לאף אחד – והם ממש סוחטים אותי, ואומרים שאם לא אתן להם לראות עוד הם יספרו לאבא".