המגעים לעסקת חטופים: משלחת ישראלית תצא בתחילת השבוע לקטאר ולמצרים, לסדרת פגישות עם המתווכות. גם ראש ה-CIA ויליאם ברנס צפוי להשתתף בפגישות. ראש המוסד דדי ברנע נסע לקטאר בסוף השבוע לפגישה שארכה מספר שעות והוגדרה כ"קונסטרוקטיבית מאוד". באותה פגישה התחילו לגבש את המתווה לפתרון סוגיות הליבה שעדיין פתוחות.
אלון גת שרעייתו ירדן רומן-גת שוחררה מהשבי בעסקה הקודמת ואחותו, כרמל, מוחזקת זה תשעה חודשים בשבי חמאס, אמר ב"חדשות הבוקר: "זה מורכב, אבל אנחנו עם אופטימיות זהירה. אנחנו רואים שמשהו טוב קורה, רק צריכים לוודא שזה ממשיך. כולם צריכים להבין שהעסקה זה הדבר הכי חשוב שיש עכשיו. אנחנו מאמינים שזה בר השגה, בגלל זה אנחנו אוחזים בתקווה הזו ויודעים שזה דבר שיכול להתקיים".
"עברו תשעה חודשים מאז שהופקרנו, מאז שנחטפתי ביחד עם ירדן אשתי וגפן הבת שלי, מאותו הבית שכרמל נחטפה גם ועדיין מוחזקת בעזה, מאותו בית שאמא שלי כנרת נחטפה ונרצחה. תשעה חודשים שאנחנו מופקרים ולא מסיימים את המצב הזה. זה צריך להסתיים עכשיו, אחרי תשעה חודשים, שזה זמן סימבולי. כרמל צריכה לחזור הביתה. החיבוק שגפן ואני קיבלנו מירדן כשהיא חזרה, זה החיבוק שאני צריך לקבל עכשיו מכרמל ושכרמל צריכה לקבל מאיתנו".
"תחשבו על החיבוק שנתתם לבן הזוג שלכם, לילדים שלכם, לחברים שלכם אתמול בערב. חיבוק כזה אנחנו צריכים לקבל כבר תשעה חודשים. עכשיו יש אפשרות לקבל אותו. אסור לנו לפספס את ההזדמנות הזאת. אלה האנשים שלנו שבפנים, אזרחים שנחטפו מהמיטות שלהם, והם כרגע צריכים להיות בבית. המטרה שלנו זה לוודא שלא יפספסו את ההזדמנות, שהדרג המדיני יקבל את העסקה הזאת שמקובלת על ידי חמאס, מקובלת על ידי העולם, שהדרגים הביטחוניים מקבלים אותה. כרמל יכולה להיות בבית עוד שבועיים".
מאז שירדן חזרה הביתה, אתם מצליחים לייצר שגרה נורמלית?
"אין באמת שגרה. כל מה שאנחנו עושים זה לדאוג לגפן ולוודא שכרמל חוזרת הביתה. זאת העבודה שלנו עכשיו. אחרי מה שירדן עברה בשבי, אחרי מה שעברנו מה-7 באוקטובר, אנחנו לא יכולים לחזור לשגרה. ירדן לא יכולה לחזור לשגרה, היא אומרת: 'אני לא יכולה, אני צריכה את כרמל חזרה'. רק אז יהיה אפשר להתחיל להשתקם. אי אפשר להשתקם כשאנחנו יודעים שבן משפחה שלנו שם, סובל ברגע זה, בזמן שאנחנו שותים את הקפה שלנו. אני לא יודע מה טעם המים שכרמל שותה, אם היא שותה עכשיו מים. צריכים אותם פה".
עד כמה אתם עדיין בתוך האירוע הזה?
"אנחנו ממש בחוויה, חווים את זה יום-יום. לאט לאט אנחנו משתפרים, מנסים לחזור לשגרה כלשהי עם גפן, כי אין ברירה. יש לנו ילדה בת ארבע שאנחנו צריכים לטפל בה. בבייבי-סטפס אנחנו מנסים להתקדם, אבל לא יהיה שיקום רציני עד שהחטופים יהיו פה".
מאיפה שואבים כוחות להמשך המאבק?
"כי אין ברירה. לא התחלתי אפילו לעבד את מה שעברתי. אמא שלי נרצחה. אפילו לא התאבלתי בצורה מלאה על המוות שלה, כי אני עדיין בתוך האירוע, עדיין ב-7 באוקטובר כשחטפו אותי מהבית, כשהייתי צריך לדאוג לילדה שלי 24 שעות בשטח, כשברחנו מהמחבלים. אני עדיין עם זה שאחותי בשבי כל הזמן הזה. צריכים לדאוג לזה שהיא תחזור ואז נשתקם ונחזור לשגרה שלנו. תשעה חודשים שאנחנו במצב הזה. אנחנו רוצים להיכנס עכשיו למלחמה עם לבנון ולהיות עוד תשעה חודשים ככה? ומה אחרי זה? מלחמה עם איראן? בואו נסיים את הדבר הזה ונחזור לשגרה שלנו, שתחזיר אותנו לחיים הנורמליים, שנוכל לשבת עם הקפה בבוקר ולחייך. כרגע אנחנו לא במצב הזה, אף אחד בארץ לא במצב הזה. אפשר להגיע למצב הזה, יש עכשיו עסקה שהיא לא רק בשביל החטופים, היא גם תוכל ליצור לנו הפסקת אש ולהסכם שיתן לנו שקט בדרום ובצפון. כמו שחיזבאללה אומר, הוא ינצור את האש. כדאי להגיע להסכם הזה לפני מלחמה, ולא אחריה".
עד כמה אתה מרגיש שהציבור איתכם?
"אני מאוד מרגיש את זה. אני רוצה להגיד לציבור שזה ממש מחזק אותנו שאתם איתנו בעצרות, בהפגנות, שאתם משאירים את זה על סדר היום. אחרי התוכנית הזאת צאו החוצה ליום השיבוש כדי להגיד שצריכים להחזיר את החטופים, שאסור להתעלם מזה. הדברים האלה משפיעים, זה עוזר להחזיר הביתה את החטופים. תחשבו איך אתם עוזרים לשחרור החטופים, למאמץ הזה, כדי שהעסקה הזאת תתקבל".
שרון אלוני-קוניו ששוחררה עם שתי בנותיה מהשבי ובעלה דוד עדיין מוחזק בעזה: "אף פעם לא הייתי בנפרד מדוד יותר מכמה ימים, אז תשעה חודשים? זה ממש היריון שלם. זה לא נתפס שהם כל כך הרבה זמן שם ולא איתנו. זה מרגיש כל כך קרוב, אבל אני מפחדת לפתח את האופטימיות, את הציפיות האלה, כי הלב שלי לא יעמוד בלהתאכזב עוד הפעם".
"לפי מה שאומרים בחדשות ולפי מה שגלנט אומר למשפחות, זה הכי קרוב שיש לעסקה מאז העסקה הקודמת בנובמבר. נאמרים פה דברים שלא נאמרו בעבר, יש את השיח בין חמאס לחיזבאללה. זה במרחק נגיעה, זה בידיים של נתניהו והקבינט להכריע את זה, על מנת שכולם יחזרו אלינו הביתה. זה הרגע, זו השעה, נקודת האל-חזור: לעשות את זה או לאבד את זה. הפחד שלי שיהיו פה שיקולים זרים, שיקולים פוליטיים. מדובר פה ב-120 עולמות, 120 משפחות, שבסך הכל מה שהן רוצות זה את האהובים שלהן בחזרה. החטא היחיד שלי ושל דוד זה שבחרנו לגור במקום הכי יפה בעולם, שבמקרה נמצא על הגבול עם עזה. לא מגיע לנו להיענש בגלל זה, לא מגיע לנו להיות תשעה חודשים בשבי. הגיע הזמן שכולם יחזרו".
את מצליחה להשתקם ולשקם את הבנות שלך?
"השיקום שלי כרגע בהולד. אם להיות כנה, המצב הנפשי שלי לא טוב. הבנות מטופלות פסיכולוגית ברמה השבועית, מתמודדות עם זה. יש נפילות. הכל תלוי באיזה יום. הלילות מאוד קשים, עולים הרבה זכרונות מהתקופה בעזה. יש הרבה שיח סביב היעדר אבא, הרבה געגועים אליו. אני לא יכולה להתחיל להשתקם, אני תקועה אי שם ב-24 בנובמבר, היום שבו הפרידו אותי מדוד לפני שבעה חודשים. קשה למצוא את הכוחות לקום כל בוקר, אני מגרדת את עצמי מהמיטה בכוח ונעזרת הרבה במשפחה הנפלאה שלי ושל דוד. זה מאוד קשה, אבל לא אוותר עד שהוא יהיה בבית".
זאת החלטה מודעת, לא לטפל בעצמך עד שדוד יחזור?
"זו לא בחירה, זה מצב שנכפה עליי. הייתי מטופלת, הייתה לי פסיכולוגית שליוותה אותי, אבל שנינו הגענו לנקודה שאני עוד לא יכולה לטפל בפוסט טראומה כי אני עדיין נמצאת בתוך הטראומה. אני עדיין בעזה. זו לא סיסמה - הלב שלי שם, הבעל שלי שם, האבא של הילדות שלי שם, הגיס שלי שם, גיסתי שם. זה לא מצב נורמלי. זה לא מצב שמישהו יכול להגיד: אוקיי, אני אתחיל עכשיו טיפול ואשתפר. החיים שלי עצרו".
כמה אפשר לייצר לבנות שגרה? עד כמה השאלות שלהן הופכות נוקבות יותר?
"השאלות בהחלט נוקבות יותר. הן שואלות האם הרעים יהרגו את אבא, האם אבא בכלל רוצה לחזור. הלב לא בנוי להתמודד עם השאלות האלה. מנסים לייצר להן כמה שיותר שגרה של ילדות בנות ארבע, הן הולכות לקייטנה, אבל היעדר אבא משפיע. כשהולכים לים, הן רואות משפחות שלמות ושואלות: 'למה אבא שלנו לא כאן?'. אלה סיטואציות שהן כמו סכין לבטן".
הן זוכרות? הן משחזרות את התקופה בשבי?
"כן, לחלוטין. זה גם חלק מהטיפול שלהן. הן מדברות על זה לא ביוזמתנו, אלא מה שבוחרות להעלות. הן יכולות לדקלם כמעט כל דקה מהשבי, גם דברים שאני הספקתי לשכוח. זה נורא, זה דבר מצמרר בעיניי".
את מצליחה להרגיש את דוד, את מה שעובר עליו?
"הראש לוקח למקומות הכי קשים שיש. את תמיד חושבת על התרחיש הגרוע ביותר. אני רוצה מאוד לקוות שזה רק בדמיון שלי. הראש לוקח למצבים של ייאוש, של 'ויתרו עלינו', של 'עכשיו אנחנו חיים פה'. זה גם מה שאנחנו הרגשנו הרבה פעמים כשהיינו שם. אחרי כל כך הרבה חודשים, האם נשארה להם עוד התקווה?".